סוד האבנים – פרק 1

סגרתי את יומן המסע שלי מחייכת אל שרה, שרה בהבנה חייכה אליי בחזרה, הרי היא היחידה שיודעת למה מכוון החיוך שלי, כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע שבו אני ארשום את המשפט הזה בדף האחרון.
הכל התחיל לפני שנה בערך, אולי קצת לפני, כי יש לי תחושה שהתאונה של ההורים שלי לא הייתה בדיוק מקרית.
הסתכלתי על היומן החום הבלוי, שעבר בהורשה מדור לדור אצלנו במשפחה, אותו קיבלתי רק אחרי התאונה.
זה היה נראה כמו עוד סתם יום רגיל, אבל בעצם זהו היום שבו חיי התחילו להשתנות.

"ג'סי" שמעתי את אמא צועקת מהמבטח "אם את לא תקומי עכשיו, את גם לא תספיקי לאכול, וגם תאחרי לבית הספר"
בלית ברירה גררתי את עצמי בכוח מהמיטה, והלכתי מקרטעת לעבר המקלחת שהייתה בקומה שלי, המטבח היה בקומת הקרקע.
המשפחה שלי גרה במרכז העיר שיקאגו שבארצות הברית בקוטג' די מפואר, אבל הוא נראה די רגיל לעומת רוב הבתים בשכונה שלנו, אני לומדת בבית הספר המחוזי מהלך עשר דקות הליכה מהבית שלי.
אמא שלי היא מנהלת של חברת הייטק מתפתחת, ואבא שלי הוא מנהל מפעל של ייצור טקסטיל, שניהם עובדים מחוץ לעיר כך שאני זוכה לראות אותם רק בשעות הבוקר המוקדמות, ולכן אני חייבת לקום שעתיים לפני שנפתח בית הספר.
התלבשתי במהירות מסחררת, כששמעתי את אמא שלי זועקת מכיוון חדר העבודה שלה בקומת הקרקע שהיא עוד כמה דקות יוצאת, רצתי במהירות במדרגות תוך כדי סידור השיער הבלונדיני הדק שלי.
"בוקר טוב" צעקתי כדי שישמעו שהגעתי למטה, נכנסתי למטבח כרגיל אחרונה, אחי הגדול אלן כבר סיים את הביס האחרון שלו בפנקייק הבוקר שלנו, וקם בלי לומר מילה.
מאז שאני קטנה הוא לא מדבר איתי, ככה אני זוכרת אותו, אני חושבת שהוא כועס עליי שבאתי לעולם ולקחתי לו את כל תשומת הלב של אבא ואמא.
אמא נכנסה למטבח בחטף, נתנה לי נשיקה מהירה ואיחלה לי יום טוב, התנצלה שהיא חייבת לרוץ והלכה לכיוון החנייה.
אבא כבר הלך מהבית עוד לפני שקמתי.
"תמיד אני חייבת לקום מאוחר?!" התלוננתי על עצמי בקול, הטבחית שלנו האיטלקית לולה חייכה אליי במבוכה, היא ביקשה שאני אסיים לאכול את הפנקייק כי היא כבר צריכה להזדרז ולהכין את ארוחת הערב המפורסמת שלה, אף אחד מבני הבית לא נמצאים בצהריים, אני אוכלת בבית הספר, אחי באוניברסיטה והורי בעבודה, ספק גדול אם הם יגיעו לאכול גם בערב, זה קורה במקרים נדירים.
עדיין לא ידעתי בשלב זה כמה היום הזה יהיה נדיר בשבילי.
סיימתי את הפנקייק הטעים של לולה, וגררתי את עצמי במעלה המדרגות בחזרה לחדר שלי, החדר שלי הוא החדר הכי גדול (מלבד חדרי העבודה) שיש בבית, גם בזה אלן מקנא, לא שהחדר שלו לא גדול, הוא ענקי, אבל שלי יותר.
שלושת קירות צבועים בוורוד עדין, והקיר המרכזי, שאותו רואים איך שנכנסים לחדר צבוע בסגול כהה, הצבע האהוב עליי.
המיטה הזוגית שלי ממוקמת באמצע החדר עם מצעים (סגולים כמובן!), עוד מעט המנקה תבוא ותסדר לי את החדר, אני אוהבת יותר את הבלגן והפשטות, אבל אמא ואבא לא משאירים לי הרבה ברירות, כי חייב להיות לי את החדר הכי יפה מכל בנות השכונה.
סגרתי את דלת הארון הוורוד והענקי שלי שנמצא מצידה הימני של המיטה, והלכתי לכיוון המחשב שנמצא בצידה השמאלי של המיטה.
נכנסתי לפייסבוק שלי, חוץ מקרינה החברה הכי טובה שלי, שסדר היום שלה הוא בערך כמו שלי אף אחד לא היה מחובר.
מי קם בכלל בשעה כזאת?
דיברתי איתה כמה דקות עד שהחלטתי שמשעמם לי והתנתקתי, עברתי לעיסוק המרכזי שאני עובדת עליו בימים האחרונים.
בבית הספר ביקשו שנעשה עבודה על אתר תיירות כלשהו שהכי מעניין אותנו, ונבדוק למה אנשים נמשכים לשם.
העבודה היא בזוגות, הייתי רוצה מאד להיות עם קרינה אך ההחלטה לא הייתה שלנו היא נעשתה על ידי הגרלה, אז נפלתי עם ילדה שבקושי הכרתי עד לפני העבודה.
קרולין.
בהתחלה התעצבנתי שלא שמו אותי עם אחת מהחברות שלי, וניסיתי לשנות את זה, הלכתי להנהלה ולעוד כמה משפיעים, וכלום לא עזר, אני אצטרך לעשות את העובדה עם קרולין.
כבר במפגש הראשון שלנו גיליתי עם כמה קרולין נחמדה ולבבית, בחיים לא חשבתי שאני יכולה להתחבר למישהי במהירות כזאת.
אני באתי בלי שום חשק ורצון, אז כמובן שגם הצעות לא הבאתי איתי, לעומתי קרולין באה עם רשימת הצעות ענקית, אחרי התלבטות של שעה ארוכה החלטנו שנעשה את העבודה שלנו על המקום הכי מוזר והכי פחות מעניין בעולם שמושך אליו אלפי תיירים כל שנה ושנה, הכותל המערבי בארץ ישראל.
בחיים לא הייתי שם, והמקום גם לא עניין אותי, אבל כשקרולין הציגה את השאלות שלה על הכותל התחלתי להיסחף וידעתי שעל זה אנחנו נעשה את העבודה.
נכנסתי לתיקייה של העבודה שלנו במחשב היו שם כבר בערך חמישים דפים שמדברים על הכותל שכבר הספקנו לעבור עליהם ועוד שמונים שלא הספקנו, כמות החומר שמצאנו המהמה אותי לחלוטין, קרולין לא הבינה למה אני מתפלאת כל כך.
"זה אחד האתרים הכי מרכזיים בעולם כולו" אמרה בשמחה, לא הבנתי אז למה אני כל כך נמשכת למקום הזה, אבל מאוחר יותר הבנתי שהעבודה הזאת שינתה לי את כל מהלך החיים שלי.
וזה התחיל היום..