סוד זהוב אדמדם 10

"אלוהים חשבתי שחטפו אותך או משהו" אמר לוק וקפץ עליי בחיבוק
אך אני פשוט עמדתי שם כמו פסל אך נראה שלוק לא שם לב
"את בסדר?" שאל אותי ובקולו נשמע דאגה "אתה יודע אני לא
בטוחה אם הדאגה בקולך אמיתית או שאתה שחקן מוכשר אפילו
ממה שכבר הדגמת"אמרתי לו ביובש "אני מצטער על כך שלא גיליתי לך את
את האמת אבל-"הוא התחיל להגיד אך קטעתי אותו "את האמת !" אמרתי בציחוקוק
"קשה לך להגיד ששיקרת לי?"אמרתי ומיהרתי לחדרי על יד הדלת עמד שריון של חייל,
לקחתי את חרבו לנעצתי אותה בין הידיות כך שיהיה צריך להוציא אותה בשביל
לפתוח את הדלת "קאת אני מתחנן בפניך"נשמע קולו של לוק מחוץ לדלת
ואם כול מילה שאמר ליבי נמחץ היה בהן כול כך ברבה עצב שידעתי שהיה אמיתי
וידעתי שבדיוק כמו שהוא היה חברי היחיד כך היה גם לגבי הייתי חברתו היחידה
ולמרות שאם היו שואלים אותי הייתי מכחישה מיד אבל אולי היו לי קצת רגשות אליו
וזה היה קצת יותר ממנה הייתי יכולה להתמודד איתו עכשיו, חשבתי שיהיה לי קצת יותר
זמן בשביל כול זה, אני צעירה מכדאי למות!אני רק בת 16! "קאת תדברי איתי!"
אמר לוק עדין באותו טון עצוב שמוחץ את הלב ולא משאיר אויר לנשימה
"אני מצטערת" אמרתי לו בטון שלא מסגיר דבר כאילו ליבי לא נשבר מעצם
אמירת המילים האלה "את מצטערת על מה? קאת!" אמר לוק בקול לחוץ
ומפוחד למזלי הצלחתי למשוך מספיק זמן בשביל להחליף בגדים ולאסוף תיק קטן
"אני מצטערת על הכול" אמרתי לו מבעד לדלת "ולוק?" אמרתי "מה?" שאל
לוק בקול שבור "אני אוהבת אותך" אמרתי ובאותו רגע פתחתי את חלון חדרי
וקפצתי ממנו "קאתרין !! לא!!!" נשמע קולו של לוק שבור יותר משקולו של אדם
אמור להישבר היה לי ברור שמילותי שברו את ליבו בדיוק כמו שקולו שבר את שלי
"אני מצטערת" לחשתי בעוד אני מתעופפת מן החלון, למזלי החיים במשפחת המלוכה
לימדה אותי לעולם לא לשמוך על אף אחד ולכן למדתי כמה סוגי
לחימה כמו קרב מגע וקיקבוקסינג וגם לקחתי כמה שיעורים ב'מה לעשות אם דוחפים אותך מהחלון'
כך שהנפילה לא גרמה לי לנזקים גדולים חוץ מכמה חבורות שיציקו לי לא מעט בזמן הקרוב
"קאתרין!" נשמע קולו של לוק פעם אחת נוספת ממש לפני שנכנסתי אל היער "להתראות"
אמרתי בלחש מבלי להסתובב להביט בחיי המוכרים נעלמים להם אי שם