סוד זהוב אדמדם 6(מעניין איפה הקוראים שלי..)
ירדתי במדרגות-אלוהים למה יש כול כך הרבה מהן?!?- והסתכלתי
על הקהל רובם היו אנשים רגילים אך ראיתי בניהם גם כמה יצורים
קסומים ברגע שהגעתי אל סוף המדרגות הלכתי אל עבר אחת מפינות החדר
"את צריכה להיות ממש אמיצה בשביל להמרות כך את רצונו של גונתן"
נשמע קולו של הנער מהחצר"אף אחד לא יגיד לי מה לעשות"
אמרתי באדישות הרגילה שלי "אפילו לא ההורים שלך?"
שאל באגביות"אפילו לא הם, ולמה אתה מזכיר אותם?"
שאלתי אותו בעודי סורקת את הרחבה "מכוון שהם אמורים
להגיע עוד מעט"אמר ודבריו עוררו בי מלחמה קטנה
"אז לחיי זה שהם עומדים להתאכזב ממני, עוד פעם"
אמרתי והרמתי אחת מן הכוסות שעמדו לידינו , כמובן שברגע
שלגמתי מן המשקה השתנקתי והסתכלתי על הנוזל זה לא היה יין
זה היה נוזל סמיך בצבע בורדו "דם" אמרתי ואם זה לא מספיק
אז גם מישהו נתקע בי מאחור והדם נשפך לי על השמלה
"אוי, אני כול כך מצטערת" אמרה נערה עם שער בלונדיני ועיניים
גדולות וחומות היא נראתה רגילה אך נבע ממנה כוח, היא כנראה ערפדית
"בשם אלוהים הטוב והמדמם"אמרתי"לא מספיק שאני הייתי חייבת לבוא לפה
עכשיו גם נשפך לי דם על השמלה ואם זה לא מספיק עומדת מולי ערפדית"
מלמלתי לעצמי בעודי הולכת בין ההמון "עכשיו אני צריכה להחליף לשמלה ההיא"
אמרתי בעודי עולה במדרגות בזמן שהלכתי אל חדרי שמתי לב שאחת התמונות
היא שרטוט של האחוזה ביחד עם כול הדלתות הנסתרות, ובאותו הרגע עלה בדעתי רעיון,
עליתי מהר אל חדרי והוצאתי משם שמלת נשף כחולה, אותה שמלה שאימי המאמצת
לבשה כאשר פגשה את המלך"זמנים נואשים דורשים פעולות נואשות" אמרתי לעצמי
לבשתי את השמלה, שמתי מעט צללית תכולה ואת שפתיי צבעתי בורוד חלש
את שערי פיזרתי כך שהוא נפל על גבי וסידרתי את הפוני שלי לפוני בובה
יצאתי מן החדר והלכתי לפי המפה עד שהגעתי אל הדלת אשר תיקח אותי
אל תוך האולם הלכתי במסדרון הצר והחשוך עד אשר הגעתי אל דלת קטנה שנפתחה אל
האולם הצלחתי לצאת מתוך הדלת מבלי שישימו לב אליי בעיקר בגלל שנשמעו צעדי המלך והמלכה
מחוץ לדלת ברגע שהם נכנסו נפל שקט על האולם "אימא אבא טוב לראותכם"
אמרתי וחייכתי אליהם, אימי התחילה לבכות כשראתה אותי בשמלתה ואבי השתנק
תגובות (1)
תמשיכייייייייי