סיפור-ללא-שם-עדיין. אולי יהיה המשך.

נעליה משתפשפות במקצב מהיר באפר שלרגליה.
היא מתנשפת.
שערות האש שלה חומקות מדי פעם אל בין שפתיה. אל תוך עיניה. היא מעיפה אותן בהסיח דעת.
כשהאפר בחצר המלכות הופך למרצפות העיר, היא מביטה לאחור.
שום אור לא דולק בטירה האפלה, מלבד אורות הסיירים שעל החומה.
היא ממשיכה לרוץ, ומעלה את הברדס החום למעלה – כך שהוא מכסה את שערה הבוהק.
היא רצה.
הבתים חולפים מולה במהירות, מדי פעם סוס צוהל לעומתה.
היא חשה בזריחה. היא חשה בשמש שהולכת להתגלות עוד דקות אחדות.
השמיים בהירים – כחול כהה, אבל בהיר. מעט קשה לתיאור.
כשהשמש עולה היא כבר ביער – העצים עוטפים אותה והיא נעצרת.
הנערה נכנסת לקרחת היער המוכרת וצונחת על האדמה, משעינה את גבה על גזע עץ נפול ושולפת את מגפה מרגלה, מתנשפת.
היא נושכת את שפתה כשהיא מבחינה בפצע המדמם, "אוך, לעזאזל." היא ממלמלת ותולשת פיסה מהברדס, חובשת ככול יכולתה את הפצע.
"מה עשית לעצמך, גאון?" נשמע קול מעבר לכתפה.
היא מסובבת את ראשה באחת ומוצאת את עיניו קרובות מדי לשלה, לוקח רגע עד שהיא מתעשתת.
"מה אתה מבהיל אותי ככה! מטומטם!" היא מסננת, "מטומטם מטומטם מטומטם!"
הוא מניח את רגלו על גזע העץ, ואז מדלג מעברו השני, ומתיישב לצידה בחבטה.
"מודה באשמה. אף פעם לא הייתי חכם כמוך. אז… קראת לי לכאן. אמרת שתהיי כאן." היא מהנהנת כשהוא מדבר ומהדקת את החבישה שברגלה, שערותיה מסתירות את פניה.
"ואני כאן." היא עונה בלי להסתכל עליו עדיין.
"את כאן. את מוכנה להסביר לי, איך לעזאזל -"
"איירון!" היא אומרת בתוכחה ופונה להביט בו.
"-לעזאזל," הוא מדגיש, "הצלחת לברוח?"
"אה, זה…" היא שבה ומרכינה את ראשה

בשעה זו, כשהתרנגולים מתעוררים – נכנס רב המשרתים אל חדרו של הנסיך.
"היא ברחה." הוא קד קידה וממלמל.
החרב משספת את גרונו של רב המשרתים לפני שהוא מספיק לברוח.