סיפור מסובך: פרק שמיני

באותו הערב הגיע משרת עם מתנה עבורי.
זה היה ענק אבני אודם, והיה גם פתק.
היה כתוב, אבני אודם- לאישה כלילת מידות, זה לא היה הכול, היו עוד הרבה הבטחות, הרבה מילים ציוריות שאמרו דברים שלא רציתי לשמוע.
אני מניחה שהייתי צריכה לדעת שזה יקרה, שהוא ירצה שהכול ימשיך אצלנו מאותה נקודה שזה הפסיק.
אבל אני מניחה שהוא לא מבין את זה, הוא לא מבין שאנחנו לא יכולים להיות כנערים מאוהבים באביב.
הוא לא מבין שיש הרבה יותר מידי עיניים שעוקבות אחריי כל מהלך שלו, אחרי כל מצמוץ ומעשה.
אבל לא יכולתי לדחות את המתנה שלו, משום שכל עוד הוא במצב רוח טוב, סיכויי טובים יותר.
הייתי צריכה להישאר על הצד הטוב שלו כמה זמן שיכולתי, אני צריכה לשחק בו, ולשם כך, אני צריכה שכל הקלפים יהיו לטובתי.
המשחק שאני משחקת הוא קשה, ורע, אבל אם אני אשחק נכון, יום אחד, אני אהיה חופשיה מכל זה, מג'ורג', מחצר המלכות ובעיקר מהכול.
הלכתי לפגוש את המלכה, הייתם יכולים לצפות שהוא יתחרט, יחליט שהוא מעדיף כי היא תחיה, הרי היא אשתו.
אבל אסור לשכוח כי ג'ורג' הוא נשמה חופשיה, הוא לא יכולה לחיות כבול, הוא יאבד את שפיות נפשו הרבה לפני כן.
המלכה הייתה פעם נערה שנודעה ביופייה, אך השנים בחצר המלכות הזו שחקו אותה, מתחת לפודרה ניתן היה להבחין בעיגולים שחורים תחת עיניה, שפתיה היו מצומצמות לקו דקיק, ועיניה בוהות-לא-בוהות דרכי, כאילו אני לא באמת שם.
"הוד מלכותך." אמרתי וקדתי אליה, אך קידתי לא הייתה מספיק עמוקה בכדי להראות כבוד למלכה, והיא לא פחדה להראות זאת, אך לא לפני ששחררה כל אחד מן החדר, החל משרתת הפשוטה ביותר, וכלה בעשירה מבנות המלוכה, היא לא רצתה שאיש יראה את מה שיקרה כאן עכשיו.
"בבקשה," אני אומרת וסוקרת אותה."שתינו יודעות שהתינוק הזה היה הסוף שלך." אני אומרת, קולי אדיש, חסר חשיבות, בדיוק כפי שהוא תמיד היה כאשר ביצעתי את עבודתי.
אבל אם לומר את האמת, איני צריכה לעשות דבר, משום שהיא כבר גמורה, התינוק הזה ורבים לפניו גרמו נזק לגופה, דקותיה כבר ספורות.
"אולי לא יהיו לי עוד ילדים אבל את לא תיקחי את כס המלכות שלי." אם היא הייתה יכולה היא הייתה יורקת אש לכיווני, אך היא צריכה להסתפק במבט זועם.
"אני לא מדברת על העובדה שלא יהיו לך ילדים, אני אומרת לך שאת גוססת." אני עונה לה, ומביטה בה בבוז, היא כל-כך קרובה אל סופה, אך כל מה שמעניין אותה, זה מקומה בחצר המלכות, אני לעולם לא אבין אנשים כמוה, אנשים שבנשימתם האחרונה, חושבים על מעמדם.
הבטתי אליה, ויכולתי ממש לראות כיצד איבריה הפנימיים קורסים.
עורה היה צהבהב, עיניה רחוקות מלהיות ממוקדות, והיא בקושי מסוגלת להזיז את ידה.
"איך את יודעת את זה?" היא שואלת מופתעת מכך שיש לי את התעוזה להגיד זאת.
"את עשית את זה? את גרמת לי להפיל?" היא מסננת לעברי.
"אז שתדעי לך, שאפילו אם אמות, והוא יבחר בך, ובכך אני מפקפקת בכל נשמתי, סופך לא יהיה יותר טוב משלי."היא אומרת ולפתע כוחותיה נוטשים אותה, ידעתי שההתפרצות הזו לא תעזור לבריאותיה המעורערת גם כך, אך זו הייתה כוונתי.
"יקירתי," אני אומרת ומרימה את סנטרה לכיווני."אם הייתי רוצה אותו, הייתי יכולה לקבל אותו לפנייך." אני אומרת, חיוך אכזרי על פניי, אני משחררת אותה, והולכת לקרוא למשרתת חזרה אל החדר.
"ועכשיו?" הוא שואלת בשקט, שנייה לפני שפרץ שיעול תופס אותה בהפתעה.
"עכשיו?" אני שואלת בתהיה."עכשיו הוא שאריות של מישהי אחרת, ואני לא מתה על שאריות." אני אומרת לה והולכת אל עבר הדלת.
אני עוצרת לפתע, על מפתן הדלת, כאילו מחשבה תפסה אותי במפתיע.
"אבל אם לא תהיה לי ברירה, אני אסתפק בשאריות." אני אומרת, ויוצאת מסיימת את הפגישה שלנו, יודעת כי היא הייתה הראשונה, וכנראה האחרונה, אני ממש מקווה כי היא האחרונה.