סיפור מסובך: פרק תשיעי

אהבתי להסתכל על ציורים של אימי, היא תמיד נראית שונה כל-כך.
כל-כך רחוקה מלהיות אותה אישה קרה שהכרתי.
היא הייתה כל-כך קורנת בציורים שלה, תמיד גבוהה, תמיד יפהפייה.
אך, ציוריו של אבי תמיד קודרים, אני מניחה שזו מן אפלה, שאנשים זרים ראו בו.
אני אישית, מעולם לא ראיתי את הילת הקדרות שתמיד עוטפת אותו בציורים.
מעניין איך יראו אותי בציורים.
מעולם לא ציירו אותי, אבי חשב שזה בזבוז זמן, ואימי הייתה עסוקה בפורטרטים שלה.
אבל אני עומדת לקבל אחד, עומדים לצייר את דיוקני.
המלך ביקש מציירו הפרטי לצייר אותי, אני מניחה שביום רגיל, הייתי מסרבת, אבל כ-כך רציתי לראות כיצד אנשים אחרים רוצים אותי שלא יכולתי לסרב אפילו.
במשך כל היום הייתי אחוזה מן הרגשה ילדותית כזו, מן אושר, לא יכולתי לשבת לרגע אחד בשקט, וזזתי בעצבנות ממקום למקום.
החלפתי את לבושי לפחות שלוש פעמים, וזו הייתה עבודה קשה כשלעצמה, משום שיש כל-כך הרבה כפתורים וחוטים, כל-כך הרבה בד, שזה פשוט נורא.
היו לי חשדות בקשר לציור הזה, אבל הן התעוררו בשלב הרבה יותר מידי מאוחר מכדי שאוכל לסרב.
משרת הגיע לקרוא לי בשעת צהריים, בדיוק לאחר שסיימתי להחליף את השמלה השלישית שלי.
אני לא ממש מצליחה לזכור לאין הלכנו, מעולם לא התמצאתי במסדרונות הראשיים של הארמון הזה, מצד שני, אם יש צורך, אני אוכל למצוא כל כניסה סודית בכל חדר במקום הזה.
"נחמד מצידך להגיע." שמעתי את קולו של המלך, הרבה לפני שממש ראיתי אותו.
הייתי חייב לומר, הוא נראה מדהים.
הוא היה גבוה מן הממוצע, לעורו יש גוון של דבש, שכמעט וזוהר, ועיניו כל-כך מהפנטות, שאני אפילו לא בטוחה מה צבען.
הוא לא לבוש כמו כל שאר המלכים, אין כמעט ראוותנות בבגדיו, לרוב רק תכשיט יחיד, וגם אז הוא לרוב צלב המפואר רק במעט מהרגיל.
מלכים אחרים תמיד גינו אותו בשל כך, בגלל העובדה שהוא לא נראה מתאים למעמדו.
כבר עכשיו ידעתי שאני אראה חיוורת מאוד לידו, אפילו בבגדי המפוארים ובשער האש שלי.
המשרת דחף אותי למקומי, לפני שהספקתי להסתכל על הציור, אך יכולתי לראות שרובו כבר גמור, חוץ מחור חסר צבע באמצע.
"שבי בבקשה." המלך אומר ועוזר לי לשבת על כיסא מהודר, לרוע מזלי, כיסא זה עוצב עבור המלך, מה שאומר, שנבלעתי בתוכו די מהר.
הייתי קטנה ושברירית, והעובדה כי בציור יופיע גם המלך, גרמה לי עצבנות נוראית, אך ישבתי בחינניות, וקיוויתי כי בסוף הזמן הזה, אני אוכל, לגנוב את הציור ולהעלות אותו באש.
נאי לא בטוחה כמה זמן ישבתי, אבל כמעט מיד מחשבותיי התחילו לרחף.
אני לא בטוחה מה בדיוק חשבתי, אבל זה העסיק אותי, וזה עבד לטובתי, משום שהזמן עבר הרבה יותר מהר משציפיתי, ולפני שהבנתי את זה, קולו של ג'ורג', העיר אותי ממחשבותיי.
"רוצה לראות את הציור?" שאל, כולו כחלב חם בליל חורף קר, כל-כך נעים וחמים.
"כן, כמובן." אמרתי בשקט לאחר שנייה, המלך הגיע אליי הרבה לפני שהספקתי לקום והציעה לי את ידו ברוב טקסיות.
עיניו נפגשו לרגע, ולרגע, הייתי יכולה להישבע שהרצפה תחת רגליי מתמוטטת.
אני לא ממש בטוחה מה אני יכולה להגיד על הציור, אבל נאי יכולה להבין למה הוא הצייר האהוב על המלך, הוא מצליח לתפוס בדיוק מפחיד את פניו של המלך, ולהוסיף לו דבר מה נוסף, אני לא יכולה להגיד בדיוק מה.
ובנוגע עליי, ובכן, זה די דומה למה שאני רואה במראה, רק שבמקום להיראות קטנה וחלשה, הייתה מין סכנה בפניי, משהו שמרמז על הרבה יותר מאשר הנראה על פני השטח.
אך משהו עדיין הפריע לי, משהו שפשוט לא הסתדר לי.
"למה אני יושבת על הכיסא?" אני שואלת, ואני מבינה מאוחר מידי שקולי הרבה יותר מידי חד, אך זה לא מפריע לג'ורג' הוא פשוט מחייך הנוסטלגיה, כאילו החיסרון בטאקט שלי, הוא ידיד טוב מימי עברו.
"ולמה לא?" הוא לוחש באוזני, בעודו מרים אחד מתלתלי ומשחק בהם.
"משום שאני אף-אחת." אני אומרת לו זאת ישירות, ואיני מסירה את מבטי מעיניו.
"את לא חייבת להישאר כזאת."הוא לוחש עליי, עיניו חמימות, ולרגע, אני לא יכולה לעשות דבר, ידיו על ידי, גורמות לי לקפוא במקומי, ועיניו עוצרות את פי מלומר דבר.
"זה פשוט מי שאני." אני אומרת, וקוטעת את הרגע, לפני שלא אוכל לחזור בעצמי.
זה נהיה קשה יותר ככל שהזמן עובר, בהתחלה, זה לא שינה לי, אבל עכשיו, אני מתחילה להיזכר למה עזבתי, וכי למרות שאני רוצה להיכנע, אסור לי.