סיפור על וואן דיי המושלמים-פרק 37

-נקודת מבט של טיילור-
כל היום ישבתי בחדר של זאין אוחזת בידו, מדברת איתו, אני בטוחה שהוא שומע, הוא מקשיב לי, הוא פשוט לא יכול להגיב לי, אבל שומע-הוא כן ! התחננתי בפניו, בכיתי שייפקח את עיניו, שייתן לי סימן שהוא בסדר, שכלום לא נפגע. שום דבר לא קרה, הוא לא זז, הוא עדיין היה מחובר למכשירים שמזרימים לו אוויר.
כולם ישבו מסביב התחננו בפניי שאני אפסיק לבכות ושאני אשתה או יאכל משהו, שאני אלך הביתה ואחזור יותר מאוחר או מחר, שאני חייבת לישון כמו בן אדם. לא הסכמתי. לא יכולתי להשאיר אותו לשנייה בלעדיי.
השעה הייתה 5 בערב.סופסוף הפסקתי לבכות, הייתי טיפה יותר רגועה.
דלת החדר נפתחה. אלה היו היילי ניק ואלכס.
"היי" ניק ואלכס אמרו כשהם נכנסו לחדר עם קופסאות אוכל.
"היי" הצלחתי להשחיל בלחש.
אלכס והיילי ניגשו לחבק אותי.
"יהיה בסדר, אני מבטיחה" אלכס אמרה ונשקה לי בלחי.
"תודה אל" אמרתי לה והחזרתי לה חיבוק.
"אני אוהבת אותך" היילי אמרה וחיבקה אותי.
"גם אני אוהבת אותך הייל " אמרתי לה וחיבקתי אותה חזרה.
אלכס הניחה את קופסאות האוכל על השידה לידי והיא והיילי התיישבו עם כולם.
ניק התקרב אליי.
קמתי מהכיסא וקפצתי עליו בחיבוק.
"היי טיי, אני מצטער" הוא לחש לי באוזן והדמעות שלי התחדשו.
"אני אוהבת אותך " לחשתי לו חזרה והוא חיזק את החיבוק.
הוא התנתק מהחיבוק והתיישב ליד אלכס והיילי התיישבה עליו ואני חזרתי לשבת ליד זאין.
למרות שלא היה לי חשק לאכול, האוכל של ניק תמיד משפר את ההרגשה אז אכלתי קצת ממה שהוא הביא לי. הרגשתי יותר טוב.
כולם דיברו לבטן הגדולה של אלכס. זה היה מחזה מצחיק במיוחד כשלואי דיבר אליהם.
"תאכלו גזר, בעצם רק גזר, תבקשו מאבא ניק שיכין לכם רק מאכלים עם גזר" לואי אמר לבטן של אלכס.
"אל תדאג לגבי זה" ניק אמר וכולם צחקו.
"אתם גם מוזמנים לבקש מההורים שלכם שייקראו לאחד מכם לואי, זה השם שלי" לואי המשיך.
"אנחנו עוד נחשוב על זה" אלכס אמרה וחייכה חיוך רחב מאוד ללואי.
כבר לא יכולתי לבכות יותר, היה כלכך מצחיק שם. עוד מעט הם ידברו ככה גם לבטן שלי? זה יהיה מצחיק..
ישבנו שם כל הערב וצחקנו. לא שחכתי ממצבו של זאין אבל הייתי חייבת להתפרק קצת.
הגיעה השעה שמונה בערב וזאין לא התעורר.
הרופא נכנס לחדר "אני מבקש מכולם להתפנות בבקשה, אנחנו מעבירים את זאין לטיפול נמרץ" הוא אמר.
עכשיו שוב הדמעות זרמו, כמו מפל הם זלגו מעיניי.
החזקתי במיטתו של זאין לא הסכמתי לעזוב אותו.
"די טיי, מחר בבוקר בוא שוב, דיי" ליאם אמר וחיבק אותי.
התחפרתי בחזה שלו. ליאם היה החבר הכי טוב שלי. סוג של אח.
"אני לא יכולה, אני לא יכולה לעזוב אותו!!" קראתי בבכי.
ליאם חיבק אותי חזק יותר "ששש, בואי נלך" ליאם אמר והוביל אותי למכונית.
אלכס, ניק והיילי נסעו לביתם.
הארי, אס, נועה ולואי נסעו במכונית של לואי, אני, נייל וליאם במכונית של ליאם.
הגענו הביתה, רצתי לחדר סגרתי את הדלת, לבשתי את החולצה שזאין הכי אוהב ונכנסתי למיטה.
שכבתי בצד שלו, הייתי חייבת להרגיש שהוא איתי.
"טיי, את ערה?" שמעתי את ליאם
"כן, בוא תיכנס" אמרתי לו והתיישבתי על המיטה.
"תשימי פיג'מה נורמלית, יהיה לך הרבה יותר נוח לישון" ליאם אמר לי והתיישב לידי.
"אני לא יכולה, אני צריכה את זאין" אמרתי לו בוכה.
"אם תלבשי חולצה שלו זה לא יעזור, שימי פיג'מה ומחר על הבוקר ניסע אליו, אני מבטיח" הוא אמר. הנהנתי להסכמה.
"תסתובב" ביקשתי ממנו והוא הסתובב, לבשתי את הפיג'מה שלי וחזרתי להתיישב לידו.
"אתה יכול להישאר איתי, עד שארדם, בבקשה" ביקשתי ממנו.
"בטח, כל מה שתרצי" ליאם אמר ונשכבתי במיטה.
הוא נשכב לידי וליטף את ראשי.
אחרי חמש דקות נרדמתי.
התעוררתי בסביבות אחת עשרה בבוקר. ירדתי למטה.
כולם היו בסלון ראו טלוויזיה.
התיישבתי ליד ליאם "תודה על אתמול " לחשתי לו.
"בבקשה" הוא לחש לי חזרה וחייך אליי.
עליתי למעלה, צחצחתי שיניים, התקלחתי לבשתי את זה : http://www.polyvore.com/cgi/set?id=62955413
ויצאתי לבית החולים.
ניגשתי לקבלה.
"שלום, אני יכולה לדעת מה מצבו של זאין מאליק ובאיזה חדר הוא נמצא בבקשה?" שאלתי את האישה שישבה שם.
"ומי את בשבילו בבקשה?" היא שאלה
"ארוסתו" עניתי בחיוך מנומס.
היא הרימה את השפורפרת של הטלפון וביקשה מהרופא להגיע.
הרופא שהיה אתמול הגיע.
"טיילור, ארוסתו של זאין" אמרתי לו ולחצתי את ידו.
"שלום לך, בואי איתי בבקשה" הרופא אמר והתחלנו ללכת במסדרון.
"מה מצבו של זאין" שאלתי בעודנו הולכים.
"הוא כרגע בתרדמת, אנחנו מקווים שהוא יתעורר בימים הקרובים" הרופא אמר והביט בי.
"מה.. מזאת אומרת מקווים?" שאלתי
"המצב שלו קשה, הוא נפגע בצורה חזקה בראשו בתאונה ההיא, אני מצטער" הרופא ענה לי.
"ואני אוכל לראות אותו בזמן הזה.?" שאלתי מנסה להחזיק את הדמעות.
"בטח שתוכלי, הוא נמצא בחדר מספר 223 " הרופא אמר והצביע על החדר.
"תודה" עניתי לו ונכנסתי לחדר.
התיישבתי על הכיסא, כמו שהייתי אתמול. החזקתי את ידו, ושוב כמו אתמול, בכיתי.
התחננתי בפניו עוד הפעם שיפתח את עיניו, שיזיז איבר כשלהוא בגופו, רק שנדע שהוא בסדר. אבל כלום לא קרה.
אחרי חצי שעה שדיברתי איתו ובכיתי, בעיקר בכיתי, הארי, אס,נועה,לואי,ליאם ונייל הגיעו.
"דיברנו עם הרופא, את חייבת להישאר חזקה טיי" נועה ואס אמרו בזמן שחיבקו אותי.
חיבקתי אותן חזרה והדמעות פשוט נשפכו, יותר דמעות מאתמול, יותר דמעות מאי פעם.