The Dreamcatcher
תגובות יתקבלו בברכה D:

סכיזופרניה – פרק 2

The Dreamcatcher 15/05/2013 621 צפיות תגובה אחת
תגובות יתקבלו בברכה D:

ריח החביתיות השרופות גירו את אפי, במהרה קפצתי מן הספה והלכתי בזריזות אל המטבח שם ראיתי את אבא נאבק עם החביתה שנדבקה אל המחבט החלוד. פלטתי אנחה קצרה ולקחתי בעדינות את המזלג מידיו. הוא גיחגח בבושה ואמר "את המזל שלי אלכס" חייכתי אל החביתה תוך כדיי האבקות ממושכת עד שלבסוף ויתרתי ומזגתי לנו צלחת קורנפלקס.
אבא סיים את הקערית, נשק לי בלחי, לקח את המזוודה העמוסה שלו, את המפתחות ויצא בחיפזון.
הסתכלתי באדישות על פתיתי התירס שצפו בחלב, זרקתי מבט אל השעון ונחרדתי, 07:50!
זינקתי מן הכיסא אל חדר האמבטיה, במהירות שטפתי את פניי, זרקתי על עצמי את הגינס הדהוי שלי עם טריקו אדומה ואולסטר ישנים, שמתי את התיק על הכתף הימנית שלי ודהרתי אל עבר הדלת הראשית, התיישבתי במכונית במהירות וטסתי אל בית הספר.
לשיעור הראשון נכנסתי באיחור, מר. בנקס זרק לעברי בעוקצנות, "תודה שהצטרפת אלינו גברת סמית". הסמקתי קלות והזדרזתי אל מקומי. השיעורים עברו לאט והיום היה שגרתיי למדיי, בארוחת הצהריים ישבתי עם קרליין. אהבתי לשבת עם קורליין, היא הייתה בדיוק כמוני, השתיקה לא הפריעה לה, לא היה צורך למלא חלל ריק בפטפוטים טפלים. היא סיפרה לי על בן הזוג החדש שלה וכמה שהוא מדהים. הנהנתי במקומות המתאימים אבל ראשי היה במקום אחר. מארוחת הצהריים הזדרזתי אל שאר השיעורים, רק התפללתי שהיום ייגמר. ולבסוף, אחרי שיעור הספורט הנוראי, שיעור ביולוגיה, מתמטיקה ואיטלקית סוף סוף יכולתי לברוח הבייתה. נכנסתי אל המכונית הפעלתי את הקירור,הדלקתי את הרדיו והתנעתי.
דפיקה על החלון הקפיצה אותי, נשמתי עמוק פעמיים והסתכלתי אל החלון. זה היה הוא. עיניו הכחולות נעוצות בי. פתחתי בזהירות את החלון הוא הביט בי, פניו לא מביעות דבר וציווה עלי "ליער. עכשיו." והסתלק. הרהרתי מה הסיכויים שלי לנסוע הבייתה בלי שישיג אותי ואני חייבת להודות.. הם היו די קלושים.
הידקתי את חגורתי, סגרתי את המוזיקה ולחצתי על דוושת הדלק בכעס.
כעבר 15 דק' נסיעה הגעתי אל ה"שביל הסודי" שלנו. הדלת השמיעה חריקה שפתחתי אותה.
הייתה דממת מוות באיזור. אף אחד מעולם לא נכנס ליער הזה, הוא ריק, אפל, קר, חשוך, מפחיד.
שנאתי אותו! רק רציתי לברוח משם כבר. הסתכלתי על השביל בצער, פלטתי אנחה שקטה והתחלתי לפסוע פנימה בזהירות. באמצע הדרך שמעתי קול קורא לי "אל". שנאתי שהוא קרא בשמי, שנאתי שהוא קורא לי בשם החיבה שאמי נהגה לקרוא לי, שנאתי אותו.
הבטתי לעבר הקול. ראיתי רק זוג עיניים כחולות, נוקשות. "מה.." נחנקתי, גחגחתי קלות ואמרתי שוב "מה אתה רוצה?" הפעם בקל רם, ניסיתי להביע אומץ, חוזק, אבל הרעד בקולי לא תרם לי במיוחד. הוא הביט בי בצער "הם חזרו". קפאתי, הם חזרו.


תגובות (1)

תמשיכייי

15/05/2013 11:58
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך