Scarlet פרק 1

"אמא! אבא! זאת הייתה מסיבה נהדרת! תודה!" אמרתי באושר וחיבקתי את הורי.
"כן,היה נפלא" אמרה אנה חברתי הטובה.
"אמא, אני יכולה בבקשה ללוות את אנה הביתה?"
"כמובן מתוקה, אבל חזרי מהר, עוד מעט מחשיך" אמרה אמא בחיוך.
אבא נשק לי על הלחי ואיחל לי מזל טוב בפעם העשירית לאותו הערב.
אני ואנה התקדמנו לכיוון הדלת.
"להתראות" צעקנו כשיצאנו מהבית.
אני ואנה דיברנו כל הדרך על כמה נהדר זה להיות בת חמש עשרה, ואיך שהזמן טס.
דיברנו גם על השרשרת המדהימה שהורי קנו לי לכבוד היום הולדת ועל כל שאר המתנות שהחברים נתנו לי.
הגענו לבית שלה, אנה רצתה שאני אשאר אבל לא רציתי להדאיג את ההורים שלי.
נפרדנו לשלום בחיבוקים ונשיקות , הבטחתי לה שאני אתקשר ברגע שאני אגיע לבית.
הלכתי בדרך קיצור כדי להגיע במהירות הביתה , אבל בדרך החלקתי ונפלתי.
אדם בסביבות גיל שלושים הושיט לי את ידו והציע לי עזרה.
תפסתי בידו , באותו רגע לא הבנתי איזו טעות עשיתי.
הוא לא שיחרר את ידי , הוא רק המשיך לבהות בכתם לידה שיש לי על היד.
ומהרגע הזה החיים שהכרתי קודם לכן נגמרו, והתחילו לי חיים חדשים.

*חמש שנים לאחר מכן*

-בממלכה:

"אדוני המלך, קראת לי?"
"כן קרלוס , אני צריך שתביא לי את הנסיכה. מיד!"
"כמובן מלכי , אך חוששני שזה יקח מעט זמן מלכי , היא ביער , צדה."
"זה לא מעניין אותי, תביא לי אותה מיד!"
"כרצונך מלכי!"

-ביער:

"אני חושב שהתרחקנו מספיק , נסיכה."
"לא זכור לי ששאלתי את דעתך רודיוס"
"אבל גברתי , במרחק כזה , אין לנו יכולת לתקשר עם הממלכה! מכשירי הקשר אינם פועלים כאן!"
חיוך שועלי עלה על פני.
"זאת הכוונה רודיוס ידידי"
"אבל..!"
"בלי אבל! קדימה, אני רעבה".

אני אוהבת ללכת ליער ולהתרחק מהממלכה.
בממלכה כולם מצפים ממני להיות מושלמת, בגלל שאני נסיכת הערפדים.
אבל אני לא מושלמת,אני רחוקה מלהיות מושלמת, ואני עייפה מהעמדת הפנים הזאת.
ביער אני יכולה להיות עצמי , מי שאני באמת
בלי לחשוב על כל מילה שאני אומרת או כל תנועה.
אני עוצמת את העיניים ומחפשת מטרה.
כשאני מוצאת מטרה אני ננעלת עליה ואני שוכחת הכל.
כל הסביבה נמחקת והעיניים השחורות מתחלפות בעיניים הכחולות שלי.
אני לא רואה שום דבר אחר חוץ מהמטרה.
כל שריר בגוף שלי נמתח, האדרנלין בגוף שלי זורם במהירות.
הכל סביבי שקט ובשנייה אחת, אולי אפילו פחות משנייה, הכל משתחרר.
החייה שבתוכי יוצאת ומסתערת על המטרה.
זאת הרגשה שאי אפשר לתאר אותה.
זה שילוב של כוח עצום וחופשיות.
לאייל המסכן לא היה שום סיכוי נגדי.
אני מהירה יותר וחזקה יותר.
אני הורגת אותו במהירות כדי שהוא לא יסבול.
יש ערפדים שנהנים לראות את הטרף שלהם סובל, נאבק על חייו.
אני לא. זה דוחה בעיני.
הרבה פעמים המלך גוער בי בגלל זה.
הוא טוען שאני יותר מידי עדינה ויפת נפש וזה לא מתאים לנסיכת הערפדים.
לי לא אכפת מה הוא חושב.
אני לא בחרתי להיות ערפד , ואני גם ממש לא בחרתי להיות הנסיכה שלהם.
אני לא הבת של המלך, אני גם לא קרובת משפחה.
הדבר היחידי שמקשר בנינו הוא כתם לידה זהה.
כתם בצורת לב שבור.
סיפורים עתיקים על הערפדים אומרים שהסמל הזה הוא סימן מלכות של הערפדים.
הלב השבור מסמל את הלב השברירי של בני האנוש.
ובכך הוא מדגיש את החוזק הערפדי.
אני חושבת שזה שטויות, אבל הערפדים לא.
בגלל הכתם הזה אני כאן עכשיו, במקום לחיות חיים נורמאלים בעולם האנושי.
שנים על גבי שנים המלך חיפש אדם נוסף בעל סמל זהה לשלו.
עד שהוא מצא אותי.
הוא עקר אותי ממשפחתי , מחברי , מכל מה שהכרתי ואהבתי.
הוא הפך אותי לערפד.
ואני נשבעתי באותו היום שאני לעולם לא אסלח לו על זה.

"נסיכה?! נסיכה?? , את שומעת אותי?"
קולו של רודיוס קטע את חוט המחשבה שלי.
מעניין כמה זמן עמדתי ככה בלי לזוז.
"נסיכה!!" צעק רודיוס.
"מה יש?" שאלתי בקול מהורהר.
"זה המלך, הוא קורא לך בדחיפות!"
מדברים על החמור…
נשמתי נשימה עמוקה והפנתי את ראשי בחיוך אל רודיוס.
"נו טוב, אני מניחה שהגיע הזמן לחזור".

-בממלכה:

"איפה היית?!" קרא המלך, קולו הידהד ברחבי החדר.
"למה אתה שואל אם אתה כבר יודע את התשובה?!" עניתי ברוגז.
התחלתי ללכת לכיוון החדר שלי עד שלפתע צעקתו פילחה את החדר.
"סקאר! חיזרי הנה מיד!" .
הסתובבתי במהירות, זאת הפעם הראשונה שהמלך קורא לי בשמי הפרטי.
"מלכי.."אמרתי המומה, "קרה משהו?"
"אנחנו צריכים לדבר..עכשיו!"
"כן מלכי , מה העניין?"
"לבד" אמר המלך בחוסר סבלנות, הוא הפנה את ראשו לכיוון רודיוס.
הבטתי במלך ולא האמנתי, הפה שלי נפער מרוב תדהמה.
"א-א-אתה רו-צה שרודיוס יצא?"
רודיוס הוא המלאך השומר שלי, הוא הדבר היחידי ששפוי בעולם ההזוי הזה.
הוא השומר הצומד שלי מהיום הראשון שכף רגלי דרכה בממלכה.
הוא ראה אותי בכל המצבים האפשריים והוא מכיר אותי היטב.
הוא מכיר אותי בלי כל המסכות והשקרים.
אני והוא לא נפרדים אף פעם, כל אירוע, כל טיול , כל פגישה חשובה או אפילו לקניות הוא בא איתי.
הוא תמיד שם לשמור עלי ולתמוך בי , ובמקרה הצורך לייעץ לי מה לעשות.
זאת הפעם הראשונה שמלך דורש ממנו לצאת.
מבטי ננעל על רודיוס, הוא גם היה המום אך הוא הסתיר זאת היטב.
לרגע אחד הוא אפילו הסתכל עלי ואני חושבת שראיתי אימה בעיניים שלו.
לרגע אחד אני אפילו חשבתי שהוא מסמן לי לברוח.
אבל בשנייה לאחר מכן הוא נראה שליו ורגוע כרגיל.
"רודיוס , למה אתה מחכה?" שאל המלך בעצבנות.
"אני מתנצל מלכי, אני הולך" ענה רודיוס בקולו העדין, הוא קד קידת התנצלות ונעלם.
ראשי קדח בעצבנות.
לברוח או לא לברוח , זאת השאלה.
האם המלך באמת מתכוון לפגוע בי? ואם כן, למה רודיוס לא נשאר להגן עלי ?.
"נסיכתי" המלך החל לדבר אבל המחשבות לא נתנו לי מנוח.
אין סיכוי עכשיו לברוח, המלך מהיר וחזק יותר ממני ויש שומרים בכל פינה.
דמעות ניקוו בעיני, אחזתי את שרשרת הזהב שקיבלתי מהורי האנושיים ביום הולדתי האחרון שאי פעם חגגתי.
אני מקווה שהם בסדר , אני מקווה שהכאב כבר נעלם , אני מקווה שהם כבר הפסיקו להתגעגע.
מילות פרידה עלו במוחי.
אחזתי בשרשרת הלב בחוזקה, אם אני אמשיך להחזיק בה בכזאת עוצמה היא תישבר .
עיניו של המלך נפגשו עם עיני.
מבטו הקר עורר אותי, הוא הביט בי וחייך.
"מה מצחיק מלכי?" שאלתי, רועדת.
"את לא הקשבת למילה אחת שאמרתי , נכון?"
"אה..לא ממש" השבתי בחיוך מאולץ.
פניו הרצינו ועיניו הכתמתמות עוררו בי חלחלה.
"הממלכה בצרות, אני צריך את עזרתך"
חיוך של הקלה עלה על שפתיי, אז הוא לא מתכנן להרוג אותי אחרי הכל.
"איך אני יכולה לעזור לך הוד רוממותך?"
מבטו הרציני לא הרפה ממני והחיוך שלי נעלם כלא היה.
"הקשר שלנו עם בני האנוש הולך ומתערער, אם לא נעשה משהו כדי להרגיע אותם, אני חושש שתפרוץ מלחמה".
המלך התיישב בכבדות בכיסא המלכות, הוא סיכל את רגליו וחיכה כנראה לשמוע את דעתי.
"אני לא מבינה מה הבעיה.." אמרתי, מחכה שהוא יגיב.
לאחר כמה שניות של שתיקה המשכתי לדבר.
"אנחנו חזקים יותר ומהירים יותר, אז למה אנחנו צריכים לפחד מהמלחמה? הם אלו שצריכים לחשוש".
המלך ציקצק בלשונו והזיז את ראשו מצד לצד באכזבה.
"אם היית מקשיבה לשיחות החירום שמתנהלות בממלכה, הית יודעת שבני האדם יצרו חומר חדש , חומר רעיל לערפדים".
"אבל אנחנו עדיין יותר חזקים! למה שלא נקח את החומר בכוח?"
"אם זה היה כל כך פשוט, השיחה הזאת לא הייתה מתקיימת".
"מה הבעיה?" שאלתי , "בוא נהפנט אותם ונגלה איפה הם מחביאים את זה".
"השליטים של בני האדם מחוסנים להיפנוט שלנו..לא ידעת את זה?"
"בטח שידעתי..פשוט שכחתי" שיקרתי.
"כל פעולת כוח שנעשה תגרום לבני האדם להיות חשדניים יותר וזהירים יותר, את המלחמה הזאת לא ננצח בעזרת הכוח , אלא בעזרת המוח".
"יש לך תוכנית?"
חיוך קטן עלה על פניו של המלך, "בוודאי" הוא השיב בביטחון.
"מה?" שאלתי.
"משא ומתן"
"מה זה?!" צעקתי.
"משא ומתן, הפסקת אש , הסכם שלום .. איך שלא תרצי לקרוא לזה".
"שאנחנו נעשה משא ומתן עם בני תמותה פשוטים?!"
"אין לנו ברירה..אבל לא לאורך זמן" חיוך זדוני עלה על פניו של המלך.
שתקתי מרוב הלם, והמלך המשיך לדבר.
"המודיעין שלנו השיג מידע לגבי ההנהגה של העולם האנושי".
"איזה מידע?".
"המודיעין שלנו טוען שמנהיג חדש עומד להיוולד בשבוע הבא".
"נו ו.." שאלתי בחוסר סבלנות.
"אנחנו נעמיד פנים שפנינו לשלום ונציע בתור מתנת שלום שמירה על המנהיג החדש מטעמינו".
"ואז נהרוג אותו?".
"קצת סבלנות נסיכה לא תזיק".
"סליחה מלכי".
"לא, אנחנו לא נהרוג אותו.. ההפך הוא הנכון.. נשמור עליו כמו על אוצר"
"למה שנעשה את זה?"
"אנחנו נגן עליו ונבנה אמון.. נגרום לו לסמוך עלינו ואפילו לאהוב אותנו, ואז כשהוא יהיה המנהיג האנושי הוא ישכנע את שאר המועצה שאפשר להשמיד את החומר ואין סיבה לדאגה".
"ואז המצב יחזור לשיגרה ואנחנו שוב נשלוט!"
"בדיוק".
"הכל טוב ויפה מלכי..אבל אם יש לך כבר תוכנית, למה אתה צריך אותי?"
חיוך שועלי עלה על פניו השמנמנות של המלך,"כבר חשבתי שלא תשאלי".