עד הרכבת הבאה: פרק שביעי

אני יושב על גג הבניין מביט באנשים העוברים ולא יכול שלא לתהות איך זה שאני לא אחד מהם. אני לא לגמרי בטוח איך הפכתי לזיקית, זאת אומרת, אני זוכר את הרגע בו החלטתי שאני עומד להיות גיבור על, אבל אני לא יכול בדיוק לומר מתי קיבלתי את הכוחות האלו.
אני מניח שאפשר לומר בבטיחות שזה קרה לפני שעברתי לפה, למען האמת, אפשר לצמצם את ציר הזמן עוד יותר, אך אני לא רוצה להיזכר ביום בו התעוררתי בבית החולים, למען האמת אני לא רוצה לזכור את התקופה בה גרתי אצל אבי בכלל.
אני כל-כך שקוע במחשבות שאני אפילו לא שם לב שאני מתחיל ללכת, אבל מרגע שאני שם לב לא לוקח לי יותר מידי זמן להבין אחרי מי אני הולך.
אני לא יודע למה אך נראה שאני לא יכול לשמור מרחק ממנה מאז הערב ההוא, לא כאלכס ולא כזיקית, ולמרות זאת, לא אמרתי לה דבר בעניין.
היא חושבת שאני פשוט מרגיש רע, שאני פשוט מנסה להיות חבר טוב, אך האמת היא שאני פשוט לא יכל לגרום לעצמי להתרחק ממנה. אני רוצה לומר לה מה אני מרגיש, אך העניין הוא שזה פשוט מסובך מידי. היא נישקה את הזיקית ולא את אלכס, ואני ממש לא רואה את עצמי נותן לה את מה שמגיע לה במערכת יחסים כזיקית בלי לספר לה מי אני בחיי האזרחיים שלי, וכבר יש לה מספיק בלגן משלה.
נכון, היא חזרה לבית הספר, אך אני ממשיך לפחד שיום אחד היא לא תגיע, היא שוב מחייכת וצוחקת, בעיקר עליי, אך אני ממשיך כל הזמן לבחון אותה, כאילו היא עשויה פשוט להתאדות יום אחד, זה הורג אותי וזאת עוד סיבה שלעולם לא נצליח כזוג.
שנינו מתוסבכים, לכל אחד מאיתנו יש את הבעיות שלו, העבר שלו, לשנינו מגיעים חיים טובים יותר, אפילו אם נאהב זה את זה, אנחנו רק נהרוס אחד את השני.
לשנינו מגיע מישהו נורמלי, מישהו שאולי לא יבין אותנו לגמרי, אך יוכל להיות שם בשבילנו כאשר ניפול. ואיש מאיתנו הוא לא האדם הזה.
אני יודע שזה לגמרי סטוקרי והכל, אבל למען האמת יש בעניין הזה משהו גדול יותר מאשר העובדה שאני אולי מחבב אותה. אני מפחד עליה, ואני כבר לא מדבר על זה שהיא תפגע בעצמה, אני חושש שמישהו אחר יפגע בה.
אני לא יכול ממש להסביר את זה, אך התחלתי לראות צללים סביבה. בהתחלה חשבתי שאני מדמיין אותם, אך ככל שהמשכתי לבלות איתה יותר זמן, כך ראיתי אותם יותר, בשלב מסויים, אני מניח שפשוט התרגלתי אליהם, כמעט כאילו הם חלק ממנה.
אני חושב שבשלב מסויים החלטתי שזה חלק מהכוחות שלי, בדיוק כמו שלפעמים אני יכול לראות רוחות או הילות של אנשים. אני לא לגמרי יודע מה הקטע של זה, או איך זה מתקשר לשאר הכוחות שלי, אבל אין דרך אחרת להסביר זאת. אם כי אני חייב להודות שלאחרונה לא ראיתי הרבה מהצללים האלו, מה שגרם לי להאמין שאולי המצב שלה באמת משתפר, שאולי הצללים האלו היו בסך הכל השדים שלה ושעכשיו כשיש לה מישהו לצידה, היא מוצאת את הכוח להתמודד עם השדים שלה. אני כמעט מחייך מעצם המחשבה הזו אך אז, אני רואה צל נוסף. לרוב הצללים שלה אין הרגשה, אך חלקם בדיוק כמו זה שמתקרב אליה, יש משהו שגורם לי ליצר ההישרדות שלי לתפוס שליטה. אני לא יכול להסביר את זה, אבל חלק מהצללים האלו פשוט גורמים לי לצמרמורת, ואני לא מצליח להבין למה.
עיני החדות כנץ כאשר אני זיקית, לא מוכנות להתמקד בצללים האלו, כמעט כאילו הם חזקים מהכוחות שלי, כאילו הם יכולים להערים עליהם, אך אני מניח שזה לא חשוב כרגע כי אני צריך להתקרב אליה למקרה שהדבר הזה ינסה לחטוף אותה או משהו.
אני כמעט מגיע לגג הבניין שלידו היא עומדת כאשר הצל מגיע אליה, ולרגע אחד אני מוצא את עצמי כותב את ההספד שלה, אך אז, היא מסתובבת אל עבר הצל ומחייכת אליו.
אני לא מבין מה קורה עד שאני ממצמץ ומגלה שבמקום הצל עומדת נערה, אשר מלבד יופייה הייתה רגילה כמעט לחלוטין. נראה שהן מכירות אחת את השנייה, שהן אולי חברות, אך משהו בי ממשיך לדאוג, אז אני נשאר ומביט בהן במשך זמן מה, מפחד שאולי משהו יקרה לניק, אך כאשר דבר לא משתנה, אני מבין שאולי זה פשוט אני. הרי לא ישנתי כמו שצריך כמה לילות ואני מותש, בהחלט יכול להיות שזה גרם לי להיות פרנואיד יתר על המידה.
ובכל זאת כאשר הפנתי את גבי אליהן והמשכתי בדרכי, ליבי אמר לי כי זו טעות.