עד הרכבת הבאה: פרק שני

"אני שונאת מתמטיקה." אני אומרת בזמן שאני מתיישבת במכוניתו של אלכס. אני חייבת להודות המכונית שלו לא השתלבה פה, מעולם לא אמרתי על כך כלום, אבל המכונית שלו בהחלט גרמה לו לבלוט בין שאר המכוניות. זה לא שהיא הייתה יקרה או מרהיבה במיוחד, אבל היא הייתה חדשה ובמגרש חנייה בו כל המכוניות עברו כבר יותר מזוג ידיים אחד, היא בלטה היטב.
"את ממשיכה לומר את זה, אך משום מה את לעולם לא מבריזה." הוא עונה לי ומתניע את המכונית. אני מניחה שיש משהו בדבריו, אך אני לא ממש רוצה לדבר על מתמטיקה. כל-כך הרבה דברים חשובים יותר מבקשים את תשומת ליבי שאני אפילו לא חושבת לרגע אחד שמתמטיקה היא נושא חשוב מספיק ליותר משנייה של מחשבה.
"אני בקושי מבינה משהו בנושא הזה גם ככה, אם אני אתחיל להבריז הדבר היחיד שיפריד ביני ובין נכשל יהיה מזל טהור." אני אומרת באנחה ולרגע אחד תוהה לאין אנחנו נוסעים, אך אז מבינה שפשוט לא אכפת לי. זה לא כאילו שיש מישהו שמחכה לי בבית, כאילו מישהו יתהה אם נעלמתי.
"את יודעת, אני די טוב במתמטיקה אם את צריכה עזרה." הוא אומר ושלח לעברי מבט מתחשב. ברגע ההוא, כאשר הוא מציע לי את הדבר הכי שנוא עליי בעולם, אני מבינה שבאמת אכפת לו ממני וזה משמח אותי משום שאין לי הרבה חברים במקום הזה, אבל אני חושבת שלא ממש אכפת לי כל עוד אני יודעת שהוא אחד מהם.
אני שמחה שלאחר חודש במקום הזה הוא עדיין רוצה לבלות איתי, שלמרות כל מה ששאר התלמידים אומרים לו עליי, הוא עדיין החליט להישאר ידיד שלי. אני יודעת שבסופו של דבר, יגיע הרגע בו הוא יבין שכל מה שסיפרו לו עליי הוא אמת. שיהיה רגע, בו הוא יבין שאני לא הנערה החזקה והבטוחה בעצמה שהוא חשב שאני עכשיו, שאני בסך הכל ילדה קטנה שמעמידה פנים שהיא מגניבה. הוא מביט בי עכשיו כאילו אני הנערה הכי מיוחדת שהוא פגש בחייו, ואני יודעת שכאשר הוא יגלה שאני לא יותר מסתם מתחזה אני אאבד את החברות שלנו, אך אני אעשה הכל בשביל עוד כמה שבועות כאלו, שבועות בהם הוא לא יודע שאני לא הנערה שהוא חושב שאני. אני אעשה זאת בגלל שאני מעדיפה שהוא יראה אותי כמי שאני רוצה להיות ולא כמי שאני באמת.
"אני אוהב את התיק שלך," הוא אומר ושלח לעברי מבט, אני רוצה להודות לו, אך תשומת ליבי נמשכת לפתע אל עיניו ואני שוכחת מכך. אני כמעט מוכנה להישבע שהן היו כחולות כשמיים ביום קיצי, אך עכשיו, הן היו אפורות, כמעט כמו אלו שלי."הוא חדש?" הוא מוסיף ובכך מושך אותי חזרה אל המציאות, אני זורקת אליו מבט, תוהה האם עליי להעיר על עיניו, אך מבינה שעדיף להניח לזה בינתיים, זה בטח רק משחק של האור ולא שום דבר יותר.
"אני מניחה שאפשר לומר שכן,"אני אומרת ומעבירה את אצבעותיי על הדוגמאות הממסובכות."הכנתי אותו לפני זמן מה, לא התכוונתי להשתמש בו אפילו, אבל התיק הרגיל שלי נקרע." אני אומרת, קולי שטוח וזה משגע אותי, אני כל-כך מנסה להתרכז בכאן ובעכשיו, אך מחשבותיי ממשיכות לברוח מהישג ידי. זכרתי את הערב בו הכנתי את התיק הזה, שמחתי כל-כך שרצתי להראות אותו להורי או למישהו אך כאשר הגעתי אל הסלון, נזכרתי שאין שם כבר איש, שכולם עזבו אותי.
"הכנת אותו לבד?" הוא שואל, אך אני יודעת שהוא לא מחכה לתשובה."זה ממש מגניב." הוא מוסיף, ומתחיל דבר על אלף ואחת דברים לא חשובים פשוט בשביל להעביר את הנסיעה, ואני חייבת לומר שאני מודה לו על כך, על זה שהוא המשיך להתנהג כאילו הכל רגיל, כאילו הכל בסדר, עכשיו ולנצח.