עד הרכבת הבא: פרק חמישי

זה היה ערב מקסים, יותר מידי מקסים לטעמו של אלכס אם לומר את האמת, משהו בירח המלא ומיליוני הכוכבים שגרם לו לבין עד כמה אידיוט הוא.
הוא ידע שנכון לאותו הרגע, התגובה שלו הייתה הגיונית לחלוטין, הוא הרי לא היה יכול לומר לניק שהוא הרס את פניו בשוד מזוין, נכון?
אבל לאחר שהיא עזבה, הוא הבין שהיו כל-כך הרבה תירוצים שהוא היה יכול לומר לה, מיליוני דרכים בהן הוא היה יכול להחליק את פציעותיו בלי להרוס את החברות שלהם. אך בלהט הרגע, הוא לא היה יכול לעשות כלום, כנראה מההפתעה שהוא חש כשהיא הופיעה בפתח דלתו.
הוא כנראה הניח שאם היא כבר עשתה את כל הדרך עד פתח דלתו היא לפחות תנסה להפוך הכל לבסדר, אך אולי הוא ציפה ליותר מידי ממנה, ואולי, אולי הוא פשוט פגע בה. הוא לא ידע איזו מהאפשרויות האלו גרוע יותר, אך בסופו של היום הוא היה בטוח בדבר אחד, שכל עוד זהותו תישאר סוד, הכל יהיה בסדר. זאת אומרת כך הוא חשב עד הערב, כאשר הוא הבין עד כמה הוא בודד בלעדיה.
פעם, דברים בסגנון לא הזיזו לו אפילו, זאת אומרת, הוא לא הכיר שום דבר אחר, אבל אז הגיעה ניקולט. הוא היה חייב להודות שהנסיכה הלוחמת הזו שינתה את כלל המשחק לחלוטין. היא הגיעה כאילו משום מקום, מוכנה להיות חברה שלו והוסיפה כל-כך הרבה עניין לחייו הרגילים. הקטע הוא שכאשר היא עזבה היא שכחה לקחת איתה את כל הזיכרונות, וזה גרם לו להתגעגע אליה, מה שכנראה יסביר את העובדה שהוא שם, מביט בה מצדו השני של הרחוב כזיקית, בדרך לגמרי סטוקרית.
התזמון שלו היה גרוע, בגלל שזה היה יום ממש נוראי עבור ניקולט, למען האמת, היא עמדה לדאוג לכך שזה יהיה היום הרע האחרון שלה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא חשבה על זה, אבל זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה בה היא התעוררה בבוקר ולא יכלה לחשוב על שום סיבה טובה לחיות, לעזאזל באותו הבוקר, היא לא יכולה אפילו לחשוב על תירוץ גרוע בשביל להישאר בעולם הזה.
אימא שלה התקשרה בערב הקודם ואמרה שהיא כנראה תצטרך להישאר בצרפת עוד שנה, וכאשר היא רצתה לספר זאת לאביה, היא לא הצליחה, בגלל שהוא היה עסוק מידי בהרוצצות בבית בחיפוש אחר חליפה זו או אחרת שהוא צריך לנסיעת העסקים שלו, אחת אשר תהיה זהה לחלוטין לזו שהוא חזר ממנה רק באותו הבוקר. הוא נוסע להרבה נסיעות עסקים לאחרונה, כמעט כאילו איש לא מחכה לו בבית.
זה היה מוזר, הדרך בה נראה ששניהם שכחו אותה, שכחו את הילדה הקטנה והאבודה שחיכתה להם בבית בשביל שהם יחבקו אותה ויבטיחו שהכל יהיה בסדר, גם אם זה לא נכון.
ואלכס, אלוהים אלכס לא עזר בכלל לנערה המתוסכת, הדרך בה הוא ניסה להנפנף אותה כאשר היא בסך הכל ניסתה להיות נחמדה אליו, הדרך בה הוא המשיך להביט לצדדים כאילו אומר לכול אותם אנשים שאין לו שום קשר עם הצורעת הזו, זה בהחלט לא עזר לה.
"היי." הזיקית אמר כאשר הוא הופיע על גג הבית, ממש לימינה של ניקולט. היא לא אמרה כלום בהתחלה, היא פשוט הביטה בו בעיניים אדישות ותהתה איך לסלק אותו, בגלל שלא היה לה זמן או רצון להתמודד עם גיבור העל הילדותי.
"לך מפה." היא אמרה בסופו של דבר, מחליטה שזו הדרך הקלה ביותר, פשוט להיות ישירה, אם כי לא יותר מידי, הוא לא צריך לדעת שהיא עומדת לסיים את זה.
"את נראית עצובה מלאך, הכל בסדר?" הוא שואל, ובוחר להתעלם מדבריה, הוא ידע שהיא לא תדבר איתו כאלכס בגלל שהיא כועסת עליו, אבל הזיקית, ובכן, היא לא יודעת שהיא כועסת גם עליו.
"הו, אתה יודע, אני פשוט מתכוונת להתאבד, ואתה מפריע לי." היא אומרת לו את האמת, אך היא יודעת שהוא לא יקח אותה ברצינות, בגלל שאף אחד לא לוקח. התוכנית שלה הייתה לבלוע כמה עשרות כדורים ולצאת לשחייה לילית נחמדה במים העמוקים של הבריכה, היא תהתה כמה זמן יקח להם למצוא אותה, שבוע? חודש? או אולי שנה? היא ידעה שאלא אם אחד השכנים ישים לב אליה, גופתה עלולה להישאר שם במשך זמן רב מאוד.
"זה לא נושא לצחוק עליו." הוא אמר ונשען על המעקה של הגג, מבטו סורק את הסביבה ונעצר על הבריכה, לגמרי בטעות, או כך לפחות ניקולט אמרה לעצמה, יודעת שאין מצב שהוא ינחש שהיא הייתה רצינית לחלוטין מקודם.
"אתה באמת צריך ללכת." ניקולט אמרה והזיקית הרים גבה מופתעת, הוא היה חייב להודות הביקור שלו לא הלך טוב במיוחד, הוא הגיע רק לפני כמה דקות אך היא כבר הצליחה לומר לו ללכת פעמיים ואימה בהתאבדות, אולי הוא באמת פשוט צריך לעזוב, לתת לה זמן להירגע ואז לנסות שוב. הוא כבר התכוון ללכת, אך אז הוא ראה את הדרך בה היא הביטה בבריכה, היה משהו עצוב בפניה, אך לא רק זה, היה שם משהו יותר, מין השלמה שקטה, משהו שהפחיד אותו כל-כך שהוא לא רצה להשאיר אותה לבד עם זה.
ברגע ההוא, הוא הבין שהיא הייתה רצינית לפני כן. הוא לא ידע מה לעשות בהתחלה, הוא מעולם לא חשוב שהיא תגיעה למצב כזה, שהנערה החייכנית ההיא שפשוט החליטה שהם עומדים להיות חברים וציירה עליו בשביל להוכיח את זה, תחליט לסיים את חייה, אבל אולי הוא לא ידע עליה כל-כך הרבה כמו שהוא חשב.
הוא חיבק אותה, לא בטוח מה הוא יכול לעשות מלבד להיות שם עבורה, ללחוש לה מילים מעודדות ולהבטיח שהכל יהיה בסדר.
מיותר לציין שזה ממש לא הרשים או חימם את ליבה של ניקולט, אלוהים, נמאס לה ממנו ומהאכפתיות המטומטמת שלו, לאיש לא אכפת ממנה, אז למה הוא חייב להעמיד פנים שלו כן אכפת? למה שלבחור זר שבקושי מכיר אותה יהיה אכפת יותר מהאנשים שגידלו אותה?
לא הייתה לה תשובה לאף אחת מהשאלות האלו, והוא עדיין המשיך לדבר על כמה שהעולם הזה מדהים ושזו רק תקופה רעה לא חיים רעים וכל הדברים היותר קלשתיים שהוא היה יכול לומר לה, ובשלב מסויים פשוט כל-כך נמאס לה לשמוע את הקול המטופש שלו, אז היא פשוט נישקה אותו, כי מה משתיק בחורים יותר טוב מנשיקה של בחורה יפה? וניקולט יודעת שהיטב שהיא יפהפייה לפי כל אמת מידה. לא הייתה לנשיקה הזו שום משמעות, למרות שהיא לא יכלה שלא להודות שהיא קיוותה שהיא תגרום לה להרגיש משהו, משהו עמוק יותר מהרגשות השיטחיים שעוטפים אותה בזמן האחרון, זאת אומרת, היא עדיין מרגישה עצב וכמעט, אך לא באותה עוצמה כמו פעם, זה כאילו היא מלאה בצמר גפן שמונע ממנה להרגיש את מלוא המכה, וזה בלי להתחיל לדבר על אהבה או אינטימיות, אלוהים, עבר כל-כך הרבה זמן מאז שהיא הרגישה פרפרים, ממש נצח.
היא הניחה שזה יגרום לו לעזוב, אבל למרות שהוא היה מופתע בהתחלה, מהר מאוד הוא נסחף עם הנשיקה ולמרות שניק לא הייתה מודה בזה לעולם, בשלב מסויים זה הפך ליותר מסתם נשיקה שמטרתה להעיף אותו, בשלב מסויים היא נישקה אותו פשוט בשביל הכיף, היא הרגישה כל-כך מעט ממנה בתקופה האחרונה, שהיא קפצה על כל הזדמנות למעט ממנה.
"אני צריך ללכת." הוא ממלמל בסופו שלדבר, אך הוא לא עושה שום דבר בשביל לעזוב, ידיו עדיין נמצאות על מותניה, ועניו מביטות בה כאילו הוא לא בטוח מה הוא אמור לעשות.
"אז תלך."היא אומרת באדישות ונשענת בחזר אל המעקה, אם כי התנוחה שלה לא מצאה חן בעיני הזיקית, היא הייתה קרובה מידי לקצה, אך הוא ידע שהיא עשתהההה את זה בכוונה לעצבן אותו.
"אני אחזור." הוא מבטיח, הוא לא ידע מה עוד הוא יוכל לומר או לעשות, חוץ מזה כבר התחיל להיות מאוחר, והוא עדיין צריך ללכת לבית הספר מחר.
"ברור שתחזור."היא אומרת, צחוק קטן ועצוב עוזב את שפתיה. היא עומדת שם עוד דקה, מחליפה איתו מבטים, אך בסופו של דבר, היא פשוט חוזרת אל תוך הבית ומחליטה שהיה לה מספיק לערב אחד, שאין לה כוח להוציא לפועל את התוכנית שלה, לפחות נכון להערב, אך חשוב לזכור שתמיד יש את מחר.