עד סוף העולם || פרק ראשון || גן עדן ||

Galoosh 10/05/2014 585 צפיות אין תגובות

"אולי זה באמת מה שאמור לקרות," דילן חייך בשביעות רצון. "מתישהו זה ייגמר, אני בטוח."
אנה שילבה את ידיה בזעף. "אבל הרעידות האלו מהבוקר." היא רטנה.
"זה ייגמר!" קולין צרחה והעיניים שלה יקדו מעצבנות, "סתמי כבר! לא מספיק אנחנו תקועים פה עד שנגמור את ה'שליחות' המעפנה הזאת. עכשיו את גם מתלוננת?!"
השמש נעלמה אט אט וחושך ירד. הבחנתי בכוכב נופל והבעתי משאלה. כמוני עשו האחרים.
"דין," אמרתי והשתדלתי לא להסתכל עליו. "יש לך פנס. נכון? מתחיל להחשיך."
היינו ביער; מסתמכים אך ורק על חברות ונאמנות, שגם הן, לא היו בשפע.
היילי התחילה לבכות ובלעה רוק. "אני מפחדת." היא מלמלה.
"לא יקרה כלום." אדם אמר בחוסר עניין.
"לואי," היילי הרכינה את ראשה ואז התיישרה והסתכלה ללואי בעיניים, "אם לא נשרוד, אז אני רוצה לומר לך שאני… אני אוהבת אותך." היא פלטה ואז הסמיקה ומבטה העיד על כך שהתחרטה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. לואי לא היה מופתע. העיניים שלו נצצו והוא חיבק אותה. הגוף שלו רעד והלב שלו רטט, כמו משלימים זה את זה.
אדם עיוות את פניו והסתכל על אשלי בפרצוף נגעל, היא הביטה בו בחיוך ושניהם הסתכלו עליי. היא רמזה לי דרך המבטים שחלפו בזמן שמאז רעידת האדמה, שהיא יודעת שהוא נדלק עליי. במקרה שלה היא קצת יותר מרמזה.
"היילי ולואי שלנו, אתם זוג?" דילן שאל. "מתאימים."
היה נראה בעיניים שלו שהוא מקנא. איך אפשר לקנא בזה? אני בחיים לא אתאהב שוב. אין אהבות. מאז כל העניין עם דין. הנער החמוד שהגיע אל הכיתה שלנו באמצע השנה.
אנחנו לא החלפנו אפילו מילה. אחרי הרבה זמן, באחת המסיבות של הכיתה, הוא שפך עליי את המיץ שלו. במזל אני שונאת שמלות ולא הגעתי עם אחת היום, כי המשפחה האומנת הייתה כועסת עליי אילו הייתי מגיעה עם שמלה מוכתמת, המיץ נשפך על המכנסיים שממילא נהרסו מזמן. אבל זאת בכלל לא הייתה אשמתו. אחר כך הוא התנצל מיליון פעמים ואז התחלנו לדבר. הוא התגלה כנער נחמד והתחלתי לפתח כלפיו רגשות. אבל אז, נכנסה קולין לתמונה. המראה הגברי שלה משך אותו. היא הייתה מגניבה. טום-בוי כזאת, ויכלה להבין את הבנים ולשחק איתם כדורגל וכדורסל וכל המשחקים שלהם. ואני? אני הייתי סתם נערה קטנה שפחדה מהצל של עצמה. פחדתי לומר לו. לא הייתי אף פעם אמיצה. אני ידועה כפחדנית. אחרי כמה זמן, הוא הציע לקולין חברות, היא נפנפה אותו ואמרה לו שהיא לא מעוניינת בקשר ובטח שלא איתו, והוא לקח אותי. כנראה בתור תחליף לקולין. אני הייתי תמימה ולא הבנתי. ואז הוא זרק אותי. ויצא עם בחורה אחרת. אז אני גמרתי עם אהבה. אבל אני אוהבת מישהו, והטיול הזה קירב ביני ובין המישהו הזה קצת יותר. אבל אני לא מתכננת שום תוכניות. אני לא רוצה את הזבל שנקרא אהבה. וזה מתחרה בי טוב טוב. הטיולים של המשלחת של היתומים והעבריינים הצעירים מתישים ואין לי כוח אליהם ולשום דבר אחר כרגע. למה דווקא אני צריכה להידפק עם זה?
בזמן האחרון יש רעידות אדמה ותופעות טבע לא צפויות. בגלל זה המיץ נשפך עליי. אני ועוד כמה ילדים נשלחנו לבדוק מה זה. לא כי אנחנו מצטיינים או משהו. בגלל שאנחנו יתומים ועבריינים שאף אחד לא אוהב ולא יהיה אכפת כל כך אם נמות. המשפחה האומנת היחידה הייתה שלי, והיא בכלל לא רצתה אותי. היא המציאה דברים שעשיתי. הייתי חפה מפשע. למשטרת המקום לא היה כוח לבדוק את זה אז הם פשוט האמינו למשפחת האומנה, לשעבר. הם לקחו אותי לבית מחסה, כמו את כל החבורה: דילן, אנה, קולין, לואי, היילי, אשלי, אני, ודין.
שם הייתי חופשייה. גרתי במשך שנה בנוח. אבל אז התחילו התופעות ויצאנו לסיורים כדי לגלות מה זה. ואם אולי יש מישהו שמפעיל את זה.
אבל אז הכל התחיל: המטאור. האהבות החדשות. והמוות הבלתי צפוי ששבר את ליבנו. הכל נהיה מסובך. אני צפיתי מהצד. וחיכיתי שמשהו יקרה. ואני עדיין מחכה.
באמצע השיחה על היילי ולואי הלכתי קדימה.
"אז זה היום?" שאלתי את אשלי שגם היא פרשה והלכה קדימה, כדי לא לשמוע את הבלבולי מוח של האהבה של היילי ולואי.
"כן." היא השיבה בלחץ.
"אני מקווה שזה לא יפגע הרבה. אין דרך להינצל." מלמלתי.
"מה זאת אומרת?" דין התפרץ לשיחה שלנו.
"זה יפגע ברוב הכוכבים. אנחנו לא היחידים. בקיצור, יהיו הרבה מטאורים בהרבה מקומות."
"יפגעו בכדור הארץ כמה מטאורים או רק אחד?" אשלי הביטה בי מבט מתחנן, כדי שאשיב תשובה שתספק את רצונה.
"אחד." חייכתי. זה עדיף מכמה מטאורים. גם אשלי הגניבה חיוך.
אנה ציוותה לעצור.
"מה קרה?" קולין לגלגה "נהרס לך האיפור?"
אנה אפילו לא השיבה לה.
"תסתכלו למעלה!" היא אמרה וקולות ההשתאות גברו.
"זה… המטאור!" אשלי צרחה.
הבטנו אל השמיים. גוש שחור גדול ובוער חצה אותם במהירות עצומה. זה היה מדהים. אבל לא יכולנו לדעת מה יקרה. בעוד פחות מדקה הוא ינחת. מי יודע איפה. ומי יודע אם נחיה אחר-כך.
המטאור נחת והתרסק בקול עז. לא ראיתי כלום. שחור. התעלפתי.
אני לא בטוחה לכמה זמן הייתי מעולפת. זה הרגיש כמו כמה שניות. אבל העובדות מוכיחות דברים אחרים.
התעוררתי ראשונה. הסתכלתי על צדדי. בחנתי את החבורה, כדי לוודא שכולם כאן.
"דילן, לואי, והיילי כאן?" שאלתי את דין המסוחרר.
הוא העיף מבט לצדדים. "בריאים ושלמים."
"אשלי אנה וקולין כאן?" הסתכלתי על דין המבוהל.
"כן. כולם כאן." הוא הכריז. "רגע. לא. איפה קולין?"
הערנו את כל החבורה. הם היו מסוחררים או מעולפים, אבל קולין לא הייתה בשום-מקום.
"תעזרו לנו לחפש," דין פקד.
"מצאתי." אשלי אמרה "אבל… יש בעיה."
דמעות נקוו בעינייה והיא הצביעה על העץ שנפל. "קולין מתחת."
"מתחת לשלולית דם," לואי אמר מיואש.
"היא איבדה הרבה דם והעץ הזה מחץ אותה לגמרי." נאלצתי להכיר בעובדות "היא… היא… מתה. בטוח." מלמלתי והלחיים שלי התכסו במים מלוחים.
"זה נגמר." לואי מירר. "היא פשוט עפה, לגן עדן."
בפעם הראשונה הסתכלנו מסביב. היינו ביער. עכשיו זאת הייתה חורשה גדולה שנמחצה על ידי עצים רבים. העולם קרס. אבל הוא יחזור לעצמו. אני לא בטוחה אם אנחנו נוכל.
"ביי." ניפנפתי בידי. והם עשו כמותי.
הלכנו ביער עוד קצת. כדי למצוא אוכל.
"אומיגאד!" אשלי צווחה "יש כאן חללית!"


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך