עולמות מעורבים- פרק 3

"אז, שוב רבת עם ההורים?" שאלה אותי מיה, אחת מהמלצריות בבית הקפה הקרוב לפארק. אני תמיד הולכת לשם כשאני מרגישה רע או אחרי ריב עם ההורים. "הם רוצים לשלוח אותי לפנימייה שנמצאת על אי! ולא רק זה, אני הולכת עם האחים שלי ואני נשארת שם עד גיל עשרים וחמש! מה כבר עשיתי שזה מגיע לי!" כעסתי. היא הביטה בי בספק. "את באמת רוצה להיכנס לזה?" היא שאלה. אני רק גילגלתי עיניים ונאנחתי. "זה פשוט ש… אני לא מבינה מה כל כך דחוף להם להיפטר מאיתנו. המעבר הזה הוא כל כך פתאומי." אמרתי כלא מבינה. הרגשתי את מבטה של מיה. "טוב, אין משהו שאני יכולה לעשות בשבילך. אלא אם את רוצה שוקו חם עם מרשמלו וקצפת על חשבון הבית?" היא שאלה. חייכתי. "אם את מתעקשת." השבתי.

לצערי הרב, פגשתי בהוריי כשהתכוונתי לחצות את הכביש לכיוון הבית. "יש לנו טיסה עוד שעה ויקח לנו חצי שעה להגיע לשדה תעופה! לאן לעזאזל הלכת!" היא צעקה עליי. "אני אפילו לא רוצה ללכת! למה אתם מכריחים אותי?!" צעקתי בחזרה. היא עמדה מולי בפרצוף זועף. "מיאלנה! כנסתי למכונית ברגע זה!" היא פקדה. עמדתי בחוץ כמה שניות, ונכנסתי למכונית בהפגנתיות. "את לא היחידה שסובלת את יודעת." רנה אמרה. לא עניתי. רק ישבתי בשקט.

הגענו לשדה התעופה לאחר חצי שעה,ועברנו את הכל. המעברים, הסריקה, הכרטיסים, הדיוטי פרי…הגענו למטוס בדקה ה-90. ישבתי בין אלה ולבין אבא שלי. רציתי דווקא להיות ליד החלון. לראות את העננים ואת הארץ שלי בפעם האחרונה לזמן רב. "אל תדאגי. תשע שנים הן כלום." היא נאנחה. ידעתי שהיא בעצמה מבואסת. "אני ממש רוצה להיות במקום אחר עכשיו…" נאנחתי. פתאום נזכרתי בבחור הוא.
מקום אחר…
איך לעזאזל הוא ידע?
התחרטתי על כך שלא התעקשתי לדעת את שמו. למרות שזה לא היה עוזר לי מאחר ואני בשמיים והוא על הארץ…
התחלת הטיסה עברה בשקט. אבא ישן, אלה הקשיבה למוסיקה ואני קראתי ספר. תהיתי מה אנה עושה. שמעתי את אמא אומרת שהיא אצל קרן, חברת משפחה קרובה שלנו. הנחתי שהיא משחקת עם מירה, אחת מבנותיה של קרן או ישנה. כל כך רציתי להיות במקומה.

נחתנו.
הרגשתי מתוסכלת יותר ממקודם כי לא היה לי שום סיכוי כרגע לשכנע את הטייס לחזור בחזרה. "הנה הטרמפ שלכם." אמרה לנו אמא, והצביעה לעבר ההסעה שעמדה בשטח האספלט הענק. "אנחנו נבוא לבקר בחגים ובחופשות. תוכלו לחזור אם תרצו…" היה נראה שהיא מתאפקת לא לבכות.
אבל תאמינו לי. היחידים שיש להם זכות לבכות זה אנחנו. אין דבר גרוע יותר מלגור בבית הספר שלך עם עוד אנשים ולהיות עם 0% פרטיות. קלטתי את מבטו של אבי. "אלי. תשמור עליהם." אמר, ועבר להביט בו. "אנחנו לא רוצים לגרום להסעה לחכות, נכון? ביי." אמרתי, ולקחתי את המזוודה לכיוון האוטובוס. לא רציתי להיפרד מהם, כי לא היה לי כלום לומר להם. הם אלו שיצרו את הסיטואציה הזו מלכתחילה. הכל באשמתם. אין להם שום זכות להביט בנו כאילו אנחנו אלה שהולכים מהם. הכנסתי את המזוודה לתא האיחסון, ועליתי לאוטובוס. עיניים לא מוכרות הביטו בי. בוחנות. התעלמתי והתיישבתי בזו כיסאות ריק ליד החלון. הבטתי לכיוון אמא ואבא שנופפו לכיוון האוטובוס. הם נראו מודאגים. השאר עלו והתיישבנו בסביבתי. רנה לידי, ואלי ואלה בזוג הכיסאות לידנו. כאשר חזרתי להביט באמא ואבא, שמתי לב שהם מדברים עם כמה אנשים. הם נראו לי חשודים. ואז שמתי לב שהם נכנסים בחזרה למטוס.
הוא לא אמור לטוס משם.
האוטובוס התחיל לסוע. העיניים שלי עדיין היו תקועות על המטוס. המדרגות הופרדו והדלת נסגרה. לא הספקתי לראות מה קרה לאחר מכן, אבל הייתה לי הרגשה לא טובה.
אולי בכל זאת הייתה סיבה לכל זה.