עיינים ירוקות- פרק 2 (בבקשה תקראו!)

*אזהרהאזהרה: מי שלא קרא את סדרת "בני הנפילים" קצת יתקשה להבין מה הולך :) וספויילרים, יאפ? :) מקווה שתאהבו!

פרק שני- סוף לחסד
אליסיה הייתה צריכה לחכות כמה דקות מחוץ לאיזה שהוא פאב, בעוד ג'ייס מחליף בגדים. כשהוא חזר, הוא נראה הרבה יותר שמח, להבדיל מאלכס – שניסה בכול כוחו לברוח מאליסיה, שלאחר שנמאס לה מההתנהגות הטיפשית שלו, קשרה אותו בקולרו האדום שנשאה תמיד מרוב פחד שיקרה משהו, אל אחד מהפנסים הקורבים, שהאירו עלייה באור אומלל. אלכס ילל וניסה לגרד את הקולר מעליו, אבל מהר מאוד התייאש.
"אני לא פחות מעוצבנת ממך אלכס, כמה זמן לוקח לגבר צייד צללים להחליף בגדים?!" רטנה אליסיה.
"הבעיה הייתה בעיקר בטוקסידו המסריח" דלת הפאב נפתחה בחבטה וג'ייס יצא ממנה, מסובב קטאנה במהירות ותוקע אותה בתוך חגורת מכנסיו. "אז זרקתי אותו". אליסיה הנידה בראשה. ג'ייס היה לבוש במדי ציידי צללים. מכנסי עור שחורים, מגפיים שהגיעו כמעט עד הברך, חולצה אפורה ומעלייה ס'אקט עור. בדיוק כמו אליסיה. והיא הייתה די בטוחה שזה לא מתוך בחירת סטייל, כי הוא נראה הרבה יותר טוב בטוקסידו.
"שוויצר" מלמלה, משחררת את אלכס, וקושרת את החוט של הקולר אל ידה, שלא יעיז לזוז ממנה. ג'ייס התעלם מההערה שלה והוביל אותה אל מחוץ לסמטא שבה שכן הפאב, אל עבר תחנת הרכבת התחתית.בשתיקה.
לאליסיה נמאס השקט הזה. היא לא הייתה מאלו שאהבה להיות בשקט. היא דיברה עם כול אחד, והשקט הזה של ג'ייס ( התחרטה על כך שקראה לו ככה, כנראה הייתה צריכה לקרוא לו ג'ונתן, והיא הרגישה חסרת נימוסים בעליל) הלחיץ אותה. הוא שתק. הוא לא אמור לשתוק, והיא די הרגישה אשמה. בכללי אליסיה הייתה בנאדם שמדבר כול הזמן, וכול הזמן הזה הרגיש אשם. והיא לא למדה להשלים עם זה, אז כאשר הם נכנסו לרכבת התחתית, היא הושיבה את אלכס על המושב לידה, ג'ייס התיישב מולה, והיא התחילה לדבר.
"אתה בכלל יודע למה אני הולכת לפגוש את אלק?" היא שאלה בחוצפה מסויימת "כי אני לא חושבת שאתה יודע."
"אז כנראה להיות חוצפן הפך להיות מאוד פופלארי, הא?" מלמל ג'ייס, הוא הביט לאליסיה בעייניים "ילדה, אל תתחצפי אליי" אליסיה בלעה את רוקה באיטיות. נימת קולו ומבטו הפחידו אותה. לאחר שניות ארוכות הוא הסיט את מבטו "ואני לא יודע".
אליסיה עשתה פרצוף נעלב. "אז אני לא דומה לאימא שלי, הא?" היא שאלה. פניו של ג'ייס התעוותו, כאילו הוא לא מבין, והוא פלט "הא?" מופתע.
"אז אתה לא מזהה אותי?" היא אמרה, מניפה את שיערה אחורה בתנועה מוחצנת, מנסה לרמוז. "אני מכוערת מידי בשביל להיות הבת שלה?" היא שאלה בקול חצי אומלל חצי לועג. נזכרת במה שהוא אמר מוקדם יותר בחתונה.
"אני לא יודע מי אימא שלך, ילדה" אמר ג'ייס "ואם ירשת את האופי שלה אז אני גם מעדיף לא להכיר" הוא קם. "זהו, התחנה הבאה שלנו, ילדה".
"למה אתה כזה… כזה אדיש? חסר רגש?" השאלה נפלטה מפיה בלי לחשוב בכלל. היא רקעה ברגלה, לקחה את אלכס ונאחזה בעמוד רנדומלי שמנע ממנה ליפול. ג'ייס אפילו לא הסתובב אלייה, רק עמד ליד הדלת.
"כי אני כזה ילדה, ועם לא תפסיקי לשאול אותי שאלות, אני אשאיר אותך לבד בתחנה, אז תפסיקי להתחצף אליי, אחרת אני אצטרך למסור לאלק שלהקת שבוקים תקפה אותנו, ואת מתת" הדלת נפתחה, הוא ירד מהרכבת, ואליסיה מיהרה אחריו. אלכס ילל שוב. "תפסיק כבר!" לחשה אליסיה, ממהמרת אחרי אחרי ג'ייס. ברגע שהשיגה אותו, היא תפסה בכתיפו. "ועם כן, ועם אני אעצבן אותך מספיק" הוא הסתובב עלייה, מוריד בהבעת גועל את ידה מכתיפו, היא שילבה את ידיה על חזה."ובאמת תנסה למכור לאלק" אליסיה השתנקה "את הסיפור עם השבוקים האלו שלך, את לא תראה כמו אחרי קרב, ואתה אל תחתוך את עצמך כי… אני די בטוחה שאתה לא אידיוט. איך בדיוק הוא יאמין לך? הא?"
אליסיה הייתה נחושה בדעתה לגרום לג'ייס להרגיש אשם הפעם. היא די נעלבה מי זה שאלק לא בא לקחת אותה, אחרי הכול- בפעם הראשונה שהם נפגשו הוא אמר, הוא הבטיח שיבוא לאסוף אותה מהחתונה המעצבנת הזו.
אבל לא! הוא היה חייב להבריז.
ג'ייס נשף בחוזקה, במין בוז מעולץ "אני כבר אמצא משהו ילדה קטנה, אל תדאגי." הוא הפנה את גבו אלייה, והמשיך ללכת. משאיר את אליסיה נדהמת, זועמת.

כשאליסיה נכנסה אחרי ג'ייס אל תוך המכון, היא לא התרכזה בנברשות הגדולות, התקרות המקומרות, והמקום המדהים הכללי. היא אפילו הייתה בטוחה בכך שזה לא חשוב, זה היה מכון, כמו כול מכון שהייתה בו. אבל ניו יורקי ושונה קצת.
היא הייתה די מופתעת כגילתה שלג'ייס לא היה כוח לרדוף אחריה, כשהיא נכנסה בריצה אל תוך המכון, דבר ראשון מחפשת אחרי הספרייה. בזמן הריצה היא חשבה על זה שהיא באמת לא זיהתה אותו בהתחלה. ורק כשהיא הבינה מי הוא… היא ציפתה שהוא יזהה אותה. אבל לא חכמה, הרי בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו הייתה כשהיא הייתה בת 5. עברו כבר 8 שנים… אז למה היא התעצבנה כול כך?
אבל דלתות הספרייה קטעו את מחשבותייה, היא דחפה אותן בכול כוחה, פותחת את שתייהן לרווחה. ונעמדה. קפאה.
"זה לא בסדר…" מלמלה. עייניה ננעצו באלפיי הספרים שנחו על הרצפה. המדפים הגבוהים והגדולים היו ריקים. אבל עמדו במקומם. זה נראה כאילו מישהו בהתקף זעם העיף את כול הספרים על הרצפה. אליסיה ירדה בריצה במדרגות, אלכס אחריה, מנסה שלא לדרוך על הספרים, ולאחר כמה שניות היא הבינה שזה בילתי נמנע ודרכה על כול דבר בערך, עד שהגיע לשלוחן והתיישבה עליו, לא יודעת מה לעשות.

עיניו של אלכס ניסו להבין למה לעזאזל הדבר הבלונדיני והמעצבן הזה נושא אותו, ולמה הוא לא נותן לו לרוץ אחרי אליסיה. החתול השחור ניסה לשרוט, אבל ג'ייס נשא אותו במרחק יחסית בטוח מעצמו, אז הדבר היחיד שחבט בו היה באוויר הקריר והנעים והמאובק למדי של המכון. הוא ילל יללה אומללה ונכנע ברגע שנכנסו למעלית המקרקשת.
"בשם המלאך" מלמל בקול עייף ג'ייס, עכישו ניתן היה להבחין בקמטים הקטנים שבין גבותיו, ולאלו שהחורים והעמוקים יותר מתחת לעיינים. סימני הברית והרונות שצוירו עד לא מזמן על ידיו וגבו פעם ביום בערך, נראו עכשיו דהויים ומוזנחים. וכך גם ג'ייס עצמו.
אלכס ילל שוב. ג'ייס נהם נהמה שדמתה לנביחה של כלב. אלכס עשה פרצוף, עד כמה שחתול יכול לעשות פרצוף, והניח את אפו הרטוב קצת על ידו הבהירה של ג'ייס, שהתנדנדה קצת בכול פעם שעשה צעד כבד ומייגע.
"אלק!" קרא ג'ייס לאחר שיצאו מהמעלית, "איפה אתה?! הבאתי את ה…אליסיה הזו שלך!" אמר לאחר היסוס קל. אלכס הזיז את אפו קצת הצידה, נושם עמוק, כאילו מסכים בכניעה עם מילותיו של הבלונדיני.
"לא אתה.." מלמל, מלטף מאחורי אוזנו של החתול. החתול פלט גרגור והניע את זנבו באיטיות, מלפף אותו סביב ידו של ג'ייס. שרק המשיך ללכת.
"כן?" נשמע קול מסוף המזדרון " מה רצית להגיד במקום אליסיה " ? שאל.
"החוצפנית המצעבנת שמנעה ממני ללכת לקליירי והילדים, זה מה" אמר בקור רוח ג'ייס. משהו כמו חיוך לעגני נמתח על פניו של אלכס. עד כמה שחתול יכול לחייך.
"באמת?" שאל הקול, ואל המסדרון נכנס גבר, שיערו השחור הוחלק אחורה במשהו דמוי ג'ל, גופו היה כולו מכוסה ברונות, ושריטה עמוקה חצתה את ידו הלבנה. "כי אני די בטוח שהיא לא בדיוק כזו" הוא חייך. ג'ייס נאנח.
"האחיינית שלך היא קוץ בתחת, היא שואלת כול כך הרבה שאלות שזה כבר נמאס" אמר. אלכס גרגר בכעס, משחרר את אחיזת זנבו ביד של ג'ייס, אבל הוא לא שם לב.
"אבל זו גם האחיינית שלך ג'ייס" אמר אלק, נשען על הקיר בעיפות. אלכס הנהן. מבים כול מילה ומילה.
"לא, היא לא אלק" אמר ג'ייס. פה סבלנותו של אלכס החתול פקעה, והוא נעץ את ניביו המחודדים בידו הבהירה, קהת הרונות שהחזיקה אותו. ג'ייס נרטע לרגע, עוזב את אחיזתו בחתולך. החתול השחור קפץ, נחת על הרצפה ורץ משם.
מחייך כמו החתול השחור של אליסיה.