עיירת רוזוולד פרק 12, הכל מתגלה, אנשים…

זה אמנם עדיין די קצר, אבל כזה חשוב מאוד…הפרק הבא יהיה ארוך יותר.
—————————————
מאוחר יותר סיפרתי להם על כל מה שקרה בסמטה, מה שליסה סיפרה לי לגבי העבר שלה. הסברתי להם שיש שתי אפשרויות להתנהגות של ליסה: או שהרוח של אמא שלה הצליחה איכשהו לשלוט גם בליסה וגם בריי, או שריי איימה עליה בצורה כלשהי.
"כאן זה תורי לתרום את הידע שלי, אם תרשו לי." וויל התערב, הוא הרים את המחקר שלו מהספה שעליה הושלך כשרצנו לחלונות לראות את הגלים ופתח אותו בערך באמצע.
"כשהייתי עוד מכשף צעיר וגרתי עם אמא שלי שהייתה מגדת עתידות טובה מאוד הייתי רק בראשיתו של המחקר, לא התקדמתי בכלל. הייתי מיואש וביקשתי מאמא שלי שתראה את העתיד קצת בשבילי, מתי היומן יופיע שוב ולמי הוא יפריע." פתח וויל, "בכדור הבדולח המלוכלך של אמא שלי ראיתי את סיפורה של ליסה, את כל חייה וכמה שהיומן פגע בה. ברגע שאת הגעת," וויל הצביע עלי, "אמא שלי אמרה שהיא לא מסוגלת יותר, שאת מטשטשת אותה ואת כוחותיה. הכרחתי אותה להמשיך לעבוד."
שמעתי כעס בקולו של וויל? או שזה היה אשמה?
"במשך יומיים ישבנו על כדור הבדולח וניסינו לראות את כל הסיפור המלא, ראינו את זה בקיטועים וזה היה מאוד לא ברור, אבל דבר אחד כן הבנו- אמא של ליסה מתה באשמת היומן, מה שאפשר ליומן להפוך אותה לרוח חסרת מוח, היומן יכל לגרום לה להשתלט על אנשים, והיא בחרה בריי." המשיך וויל, ראיתי את הדמעות מצטברות בעיניו. "עכשיו כוחו של היומן הוכפל, בגלל שאת," הוא הפנה אצבע מאשימה אלי, "נגעת בו ועוררת את כוחו. הוא השתלט גם על ליסה, וגורם לשתיהן להשתלט על שאר האנשים. הצרחות ששמעתם כשעוד הייתם באולם? ככה הם עושים את זה. הצרחה מוציאה ממנו את האישיות והנשמה שלו והופכת אותו לרובוט."
"למה אתה בוכה?" שאלה מלי, וויל שתק, השקט היה קטלני, כל הפרה שלו הייתה יכולה להסתיים באסון.
"מה אכפת לך?!" הוא צרח לבסוף, השרביט שלו הופנה אליה. מלי צרחה, קרן אור לבנה דקה נורתה מהשרביט של וויל, היא פגעה במלי שהתכווצה עד שהפכה לנמלה.
וויל! תחזיר אותה מיד!" צרחה היילי, אריאל מיהרה להרים את מלי ולעזור לה.
"וויל, תהיה הגיוני. תחזיר אותה למצבה הקודם ובואו נלך להילחם בהם כבר, אפילו לא הסברת לנו מה זה אומר 'הלחימה התחילה'." אמרתי, וויל הביט בי בפנים מלאות כעס ואז כתפיו נשמטו, הוא כיוון את השרביט שלו שוב כלפי מלי והיא חזרה לעצמה.
"הלחימה התחילה, כלומר היומן רוצה לצאת מחוץ לגבולות העיירה שלנו. הוא רוצה להשתמש בצבאות הרובוטים שיצר ובגלים בשביל זה, הגלים יצרו בשבילו עוד רובוטים חסרי מוח. אנחנו אמורים לצאת להילחם בו, אבל אנחנו לא יודעים כיצד." אמר וויל בכניעה.
"דבר ראשון שאנחנו צריכים לעשות זה להגן על עצמנו מפני הגלים." אמרתי.
"זו לא בעיה, ברגע שהעור מכוסה אנחנו בטוחים. הגלים לא משפיעים על הראש שלנו, אז אנחנו צריכים להיות מכוסים רק מהצוואר ומטה." אמר וויל.
הלכתי לחדרי, שפכתי את תכולתו של הארון החוצה. לקחתי איתי את כל הדברים הארוכים וחזרתי לסלון.
"בנות, תהנו." אמרתי. מלי, אריאל והיילי התנפלו על הערימה, כל אחת לקחה משהו וברחה לחדרים ולשירותים להתלבש, רק אני ווויל נותרנו בסלון, לגמרי לבד.
"אתה יכול להסתדר עם בגדים של בנות?" שאלתי אותו, הוא הנהן.
"אני צריך להחליף רק את החולצה." אמר והצביע על הצווארון הגדול שחשף חצי מהחזה החלק שלו.
"חכה דקה… יש לי רעיון, תוריד גם את המכנסיים בינתיים." אמרתי לו, הלכתי לחדר של מקס.
הוצאתי מהארון שלו ג'ינס ארוך, חולצת פלנל לבנה וסוג של מחמם צוואר משונה בצבע שחור שהיה ממש צמוד לצוואר כשלבשו אותו. הוצאתי לכל מקרה גם זוג נעלי ספורט טובות שמקס מעולם לא נעל.
חזרתי לסלון וראיתי את וויל עומד במרכזו, הוא היה לבוש רק בתחתונים לבנים.
הופתעתי מהשרירים המדהימים שלו, כמה שהוא היה חלק ובכלל לא שעיר. ולמרות כל זה-הוא היה חיוור מאוד. זה כבר היה מושך פחות בעיני.
"קח." זרקתי לעברו את הבגדים, הוא התלבש מהר מאוד. מהר מידי.
לקחתי בשביל עצמי סוודר צהוב שמכסה גם את הצוואר ומכנסי ג'ינס, נעלתי את נעלי הספורט האדומות שלי.
לא היה לי חשק ללכת לחדר שלי אז התלבשתי ממש מול וויל, נתקעתי עם החולצה והוא שאל בהיסוס, "צריכה עזרה?"
"מאוד." נאנחתי, הוא ניגש אלי ועזר לי להכניס את היד לתוך השרוול ואז סידר את הקמטים שנוצרו בקצה בחולצה, הידיים שלו נגעו בגבי כמה פעמים ואני רציתי להקיא מזה שאני מסוגלת לחשוב על דברים כאלו כשכל העולם קורס.
חוץ מזה, הוא בן… חמש מאוד וכמה? ואני בסך הכל בת ארבע עשרה. לא עובד ככה.
הבנות הגיעו שנייה אחרי שסיימתי להתארגן, הן בהו בנו למשך שנייה ואז אמרתי, "אז, יוצאים להילחם ברשע?"
"לקחנו הכל?" שאלה היילי, אבל המשיכה להביט בי ובוויל במבטים חושדים.
"כן, יוצאים." אמרתי ונכנסתי ישר לתוך האוטו, למרות שהייתי מוגנת לפי דבריו של וויל העדפתי לצמצם מגע עם הגלים המשונים האלו. כולם נכנסו גם.
"לדרך!" קראתי ויצאנו לכיוון בית הספר.