עיירת רוזוולד פרק 13

הגלים נעשו דחוסים יותר ככל שהתקרבנו, הם פגעו במכונית והעיפו אותנו בכל פעם אחורה, בסופו של דבר הצלחנו להגיע.
ואז הופיע מכשול חדש.
מול השערים שוטטו כמעט מאה ילדי כיתה יב', הם היו חמושים באבנים ומקלות והלכו הלוך ושוב לאורך הגדר, הם הקיפו את כל בית הספר. לא הייתה שום דרך להתמודד מולם בעימות ישיר.
"מה עושים?" שאלתי את וויל, הוא חייך.
"חשבתי שלעולם לא תשאלי." הוא הניף את השרביט של ומלמל כמה מילים משונות, אורות אדומים פרצו מהשרביט ופגעו בכולנו, הוקפנו בועות אדומות ועופפנו באוויר מעל הגדר.
נחתנו בצידה השני והבועות התפוגגו, וויל נראה מותש אבל מרוצה.
התקדמנו בזחילה לכיוון הכניסה למבנה בית הספר, אני הובלתי. רציתי כל כך לראות שאבא שלי בסדר שלא הסכמתי לבזבז אף רגע, ברגע שנכנסנו התחלתי ישר לזחול.
וויל היה מאחורי והיילי במאסף, מלי ואריאל זחלו בינינו באטיות ועיכבו את כולם, אם וויל לא היה זוחל ביני לביניהן הייתי כבר מורידה להן את הראש בזירוזים של הורים, רציתי לראות את אבא שלי, למה הן מעכבות אותי?! אותנו?! את ההצלה של העולם בכללי?!
"אנחנו נכנסים." לחשתי לוויל כשהיינו ממש קרובים לדלת הכניסה, אבל הוא אחז ברגלי ולא אפשר לי להמשיך להתקדם.
"לא, זו עלולה להיות מלכודת." הוא אמר ועקף אותי. רציתי לתת לו אגרוף על זה שהוא מפריע לי להיכנס פנימה ולהציל את אבא שלי, אבל רק הבטתי בו לוקח כדור שכמעט כל האוויר יצא ממנו, הוא זרק את הכדור לתוך הכניסה.
שנייה לאחר מכן אלפי יריות פלחו את הכדור וכל מה שנותר היה ערימה מעושנת של פלסטיק.
"רואה?" הוא הביט בי בתוכחה וקם, קמתי אחריו.
הוא רץ לקיר של בית הספר, איפה שהיה מקובע הסולם שהוביל לגג.
בלי לחשוב הוא טיפס עליו, וגם אני לא חשבתי מה אני עושה, כי כמו שהיו מלכודות למטה היו יכולות להיות מלכודות גם על הגג.
כנראה הייתי כל כך נואשת לראות כבר את אבא שלי שלא חשבתי מה אני עושה, פשוט טיפסתי אחריו.
למזלנו לא היו מלכודות. הגענו לגג בשלום. עזרתי למלי ולאריאל לעלות והרגעתי אותן ואז עזרתי להיילי שנותרה אחרונה ובודדה, כשהגענו חזרה לוויל ראינו אותו רוכן מעל פתח של תעלת אוורור.
"אני חישבתי כמה דברים… אם נקפוץ מפה למטה לא נפגע הרבה, וזו הדרך הטובה ביותר להיכנס." אמר וויל.
"מה אם יש שם מלכודת?" שאלתי, וויל הניד בראשו.
"כבר זרקתי פנימה אבן. בעזרתה גם בדקתי כמה זמן נפילה יש. שתי שניות, ממש שום דבר." הוא אמר.
"למה שלא תשתמש בקסם כדי להרחיף אותנו למטה? זה יקל עלינו מאוד." אמרה מלי, התחשק לי להביא לה סתירה.
"זה שאת ילדה מפונקת שלא מסוגלת לעשות שום דבר חוץ מלשבת מול המחשב לא אומר שוויל צריך לבזבז את הקסם שלו עליך!" צרחתי עליה, היא התכווצה והלכה לאחור.
"מלי, תיזהרי!" קראה אריאל, היא רצה אליה ואחזה בה שנייה לפני שנפלה מקצה הגג.
"מצטערת…" מלמלתי.
"לא, אני מצטערת. בואו נשכח מזה ו-" היא נקטע על ידי קול פתיחת דלת חזק. חבורה של ילדי כיתה ט' משועבדים יצאו מדלת ירוקה בקצה השני של הגג והחלו להתקדם אלינו כשהם מריירים כמו זומבים.
"נקפוץ!" צרחתי וקפצתי למטה, נחבטתי במתכת בברכי ומיהרתי לזחול כמה שיותר רחוק כדי שלא ינחתו עלי.
לא חיכיתי שכולם ירדו, ברגע שוויל ירד המשכתי להתקדם. שמעתי עוד שלוש חבטות במתכת אחר כך, הן אישרו לי שכולם ירדו.
אחר זמן שנדמה כמו נצח של זחילה בתעלות האוורור שמעתי עוד חבטות במרחק.
"הזומבים ירדו אחרינו. "אמרתי לוויל.
"כלומר אנחנו חייבים לצאת מתעלות האוורור." הוא אמר, עקף אותי והחל למשש את המתכת הקרה.
בסופו של דבר ראיתי אותו מנתק את הסבכה מפתח שממנו בקע אור חזק.
"זה עומד להיות מסוכן, אז אנחנו לא מפקחים על החלשים. מי שמצליח-חי. מי שנכשל-מת." אמר וויל בקול רם כדי שגם הבנות מאחורה ישמעו וקפץ.
קפצתי אחריו ונחתי עליו, הוא נאנק מכאב.
התגלגלתי מעליו ובחנתי את החדר שבו היינו. זו הייתה הקפיטריה.
השולחנות הבריקו, כלומר הרגע ניקו אותם. אם הרגע ניקו אותם, השרת בדרך הביתה, מתכוון ללכת הביתה, או כבר בבית שלו, כלומר אנחנו עומדים להיות לבד בבית ספר שבו כולם נשלטים על ידי ליסה וריי וכוחות מסתוריים של יומן מסתורי אף יותר.
קשה לקרוא לזה לבד.
היילי נחתה לידי, אחריה נפלה אריאל. התמתנו כמה שניות ואז שמענו את צרחותיה של מלי, החלפנו מבטים.
"אוי לא. הם תפסו אותה." אמרתי.
"אין זמן לחכות יותר, אני כל כך מצטער. אנחנו חייבים לזוז." אמר וויל, הנהנתי.
"הוא צודק." אמרתי, אריאל החלה לייבב. היילי תפסה את ידה ומשכה אותה אל פתח היציאה למסדרון, הלכנו אחריה. נראה שמלי העסיקה את הזומבים חסרי התודעה כי הם לא ירדו אחרינו.
עברנו במסדרונות, בסופו של דבר הגענו לכיתת האמנות.
כיתת האומנות תמיד הייתה המקום החביב עלי ביותר בבית הספר הקודם שלי. בבית הספר הזה בקושי הספקתי לבקר בכיתת האומנות, אבל יכולתי לראות שהם השקיעו בה מאוד.
הכיתה הייתה בגודל ענקי, לרוב היו מסודרים שולחנות בצורת האות ח' מול כן הציור של המורה, על כל שולחן היה כן ציור קטן וככה למדנו. בשיעורים בכיתות הגבוהות יותר או בהגברות ידעתי שמסלקים את השולחנות וכל תלמיד מקבל כן ציור משלו.
ידעתי את זה כי כמעט בכל שיעור אומנות מתוך השבעה שהיו לי היינו צריכים לשים את השולחנות בצורת האות ח' מחדש אחרי שקבוצה של הגברה למדה פה ולהכניס את הכני ציור למחסן.
עכשיו חדר האומנות נראה לגמרי אחרת. כל הדברים הוזזו הצידה, רוב השולחנות הוצאו החוצה. על הבמה שעליה לרוב עמדה המורה עם כן הציור היה שולחן נואמים.
"יש לי הרגשה שמשהו עומד לקרות פה בקרוב." אמרתי לוויל, הוא הנהן.
"אז מה עושים?" שאלה היילי ומיד חיבקה שוב את אריאל שעדיין מיררה בבכי על האובדן של מלי.
כשראיתי אותה בוכה כל כך הרגשתי דקירה קטנה של אשמה בבטן. מלי הייתה החברה שלי, והיא מתה על ידי ילדי כיתות ט' זומבים ואני ממשיכה הלאה בכזאת קלות, וגם היילי המשיכה הלאה בכזאת קלות ואפילו לא נראה שאכפת לה, בעוד אריאל בוכה ומתייפחת כאן.
היא באמת הכירה את מלי הרבה יותר זמן מאיתנו, אבל אנחנו עברנו די הרבה דברים ביחד. אנחנו עדיין אמורות לבכות, לפחות טיפה.
"אני אומר שנתחבא פה מתחת לשולחנות בקצה הכיתה למשך חצי שעה, או אפילו יותר. נחכה. משהו חייב לקרות כאן, או שהוא כבר קרה, אנחנו לא יכולים לדעת-" וויל ככל הנראה היה מדבר עוד הרבה, אבל אז הדלת נפתחה ואנחנו צללנו מתחת לשולחנות.
פנימה צעדו כל ילדי בית הספר חסרי המוח. הם הסתדרו בשורות כמו חיילים בצבא ורק כשכולם היו מסודרים נכנסו ליסה וריי.
הן נעמדו בדוכן הנואמים על הבמה והזעיפו לכיוון הילדים פנים.
"אתם יודעים למה אספנו את כולכם לכאן, נכון?" שאלה ליסה מיד. כל הילדים צרחו שהם לא יודעים ביחד, כמו רובוטים. זה שבר לי את הלב לראות אותם ככה, מה יקרה כשהם יתעוררו? מה יקרה כשהם יבינו מה הם עשו? אותם תלמידי ט' שקרעו את מלי לגזרים, מה הם יחשבו על עצמם?
זו הייתה התעללות לשמה, החלטתי.
"בגלל הסיבה שבגללה כבר התאספתם פה אתמול, הבנות שברחו, ובגלל סיבה נוספת." אמרה ריי, היא נקשה באצבעותיה ושלושה ילדי כיתה ט' נכנסו לחדר כשבידיהם שקית, עצרתי את נשימתי.
ידעתי מה יש בשקית, אבל עדיין לא יכולתי למנוע מהלב שלי לעצור לשנייה ולבחילה לגאות בתוכי כשגופה נפלה על הרצפה בקול חבטה מחליא.
היילי כיסתה מיד את הפה של אריאל המתפתלת שהחלה לבכות וניסתה לצרוח, וויל עצר את נשימתו כמוני.
על הרצפה שכבה גופתה של מלי. היא הייתה מלאה חתכים, שריטות ונשיכות. העיניים שלה היו פעורות יתר על מידה, כאילו היא מופתעת או מפוחדת, פיה היה פתוח בצרחה.
"אמא'לה…" מלמלתי.
"הילדה הזאת ועוד ארבעה ילדים חדרו היום למבצר שלנו בלי רשות, הם פולשים, עלינו למצוא אותם." אמרה ליסה.
"ולכן כולכם תתחילו בסריקות מקיפות של בית הספר, וההשתלטות על כדור הארץ בעזרת קסמו של היומן תדחה למחר. עכשיו כולם החוצה, עלינו לברך את המשועבדים החדשים שהגיעו למבצר שלנו בעקבות הגלים ולהדריך אותם לגבי ההשתלטות." אמרה ריי, כולם צעדו החוצה ומישהו אסף בדרך את הגופה של מלי.
"שמעתם? עכשיו יגיעו לפה האנשים שהגלים האלו גרמו להם להפוך גם לרובוטים חסרי מוח. כלומר אנשים מכל העולם!" אמרתי.
"והם יספרו להם על התוכנית שלהם…" הוסיף וויל.
"אז מה עושים?" שאלה היילי וחיבקה את אריאל.
"מחכים." אמרתי.