עיירת רוזוולד פרק 14

לאחר עשר דקות החדר החל להתמלא שוב. אנשים בכל הגילאים החלו להיכנס. ראיתי אנשים מהעיירה שהצלחתי לזהות אבל ראיתי גם אנשים שנראו ממקומות רחוקים יותר, למשל זיהיתי כמה אנשים מניו-יורק שלמדו איתי בבית הספר.
המקום היה צפוף נורא, אני חושבת שנכנסו כמעט מתאיים אנשים לחדר האומנות והוא לא יכל לעמוד בעומס, אנשים נדחפו אל השולחנות ומצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים נופלת לאחור בגלל ישבן של מישהו שנכנס בפנים שלי.
בסופו של דבר ריי וליסה חזרו והתחילו לדבר.
"שלום לכם, משועבדים אנושיים מכל רחבי העולם. אתם היא הקבוצה הראשונה שמקבלת מאיתנו הדרכה. במקביל אליכם עוד תשע אלף אנשים מודרכים ברחבי העיירה ובית הספר על ידי המשועבדים האחרים." פתחה ריי.
"אנחנו נספר לכם עכשיו על התכניות שלנו, לגבי ההשתלטות על כדור הארץ." הוסיפה ליסה. ההמונים החלו לזוז בהתרגשות ושוב נפלתי לאחור, לא הצלחתי לראות יותר את ריי וליסה.
"אתם רואים את זה?" שאלה ריי, ראיתי את היומן מורם ואחוז ביד שלה.
"זהו היומן, זה מה שהעניק לנו, לי ולאמא שלי, את הכוח לשלוט בכולכם." אמרה ליסה, הבטתי בוויל בעיניים פעורות.
"זהו זה!" אמרתי בקול חלש.
"מה?" שאל וויל.
"ליסה אמרה לי בסמטה כשהם תקפו אותי שאמא שלה השתלטה על ריי, אחרי שהיא מתה! אז אם היא אמרה עכשיו שהיומן מעניק לה את הכוחות-" ליסה קטעה את הדיבור שלי בהסבר משלה.
"כשאמא שלי מתה הרגשתי חסרת אונים, לא ידעתי שהיומן המדהים הזה הפך אותה לרוח והניח לה לחיות לצידי על פני האדמה לעוד שנים ארוכות. כשגיליתי את זה התנהגתי בטיפשות וחשבתי שהיומן הוא האויב, אבל אז אמא שלי…" ליסה קימטה את מצחה בבלבול, ריי הבחינה בזה ונגעה בכתפה.
ליסה מיד נרעדה, גלים עברו בגופה והמבט הנחוש חזר לעיניה. היא המשיכה כאילו מעולם לא עצרה, "אבל אז אמא שלי השתמשה בכוחו המדהים של היומן והצילה אותי מהטפשות שלי."
"הטלתי עליה קסם מדהים שהפך אותה לחצי משועבדת." אמרה ריי בפשטות.
כל המשועבדים נסוגו לאחור בפחד, המילים של ריי וליסה כנראה הפחידו אותם מעט. נראה שזה מה שריי רצתה להשיג.
"הבנת?" שאלתי את וויל, הוא הנהן.
"אבל… זה לא נראה אמיתי… זה נראה שאתן מבלפות!" צעק מישהו שכנראה כוח הגלים שפעל עליו עד כה נחלש, כמו אצל ליסה.
"טיפש! אתה לא מאמין לי?!" הטיחה ריי, היא נשמה עמוק וחייכה.
"אם כך, רוצה שאבצע איזו הדגמה קטנה? עליך?" שאלה אותו באיום, הוא הניד בראשו בפחד.
באותו הרגע אריאל הצליחה להשתחרר מאחיזתה של היילי שעד כה הרגיעה אותה. היא נפלה לאחור ותשומת הלב של כולם מיד הוסבה אלינו.
"או שנוכל לבצע את ההדגמה על הפולשים…" אמרה ליסה, ריי חייכה אליה.
מיד עשרה משועבדים אחזו בנו והובילו אותנו אל הבמה, הם הפילו אותנו ליד ריי וליסה ונשארו לשמור עלינו.
"אתה חושב שאנחנו מבלפות? אתה חושב שאין כזה דבר… קסם?" שאלה ליסה את האיש צעק מקודם ועכשיו התכווץ בשקט במקומו ומלמל, "כ…כן…?"
"טוב, אז נוכיח לך שיש." אמרה ליסה. היא העיפה מבט בריי שהושיטה לה את היומן.
ליסה אחזה ביומן ביד אחת והניפה את ידה השנייה באוויר. כולנו התרוממנו מיד לאוויר ועופפנו שם בלי שום הסבר היגיוני.
"עכשיו… הפולשים האלו יהיו משועבדים, בדיוק כמוכם!" אמרה ליסה בקול שנשמע מעט דרמטי מידי.
אבל הדרמה עבדה לטובתה. כל המשועבדים האחרים נסוגו לאחור בפחד, האיש שצעק קודם התעלף מרוב אימה.
ליסה עזבה את היומן והניפה גם את ידה השנייה, אור שחור יצא מידיה ופגע בנו.
ברגע שכולם נפגעו ידעתי שאיכשהו זה לא פגע בי, ליסה החזירה אותנו לקרקע.
"עכשיו התייצבו עם החברים שלכם ואל תפריעו יותר לעולם!" צרחה ריי. היילי,וויל ואריאל צעדו אל צבא המשועבדים וירדו מהבמה, עשיתי כמוהם וניסיתי לחקות את התנועות הרובוטיות שלהם כמיטב יכולתי.
"עכשיו בואו נחזור לענייננו. אנחנו צריכים להסביר לכם מה יעשה היומן כדי לעזור לנו להשתלט על כדור הארץ." אמרה ליסה ברגע שנעמדנו בשורה הקדמית.
"היומן עומד להעניק לנו את כוחו מחר בערב! אני וריי נאחוז ביומן, וכל האחרים- אתם ושאר המשועבדים, תצרו שרשראות לאורכו של כל כדור הארץ וכך נשנה את פניו למה שהוא צריך להיות, בלי זיהום אנושי מגעיל שהתפתח לאורך השנים! המיותרים יושמדו, ורק החזקים ואלו שיהיו בצד שלנו יחיו!" אמרה ליסה.
"שאלות?" שאלה ריי, מישהו הרים את ידו ורשות הדיבור ניתנה לו.
"מתי זה יקרה?" שאל אותו אדם שנראה בערך בן ארבעים.
"מחר, בערב, בשעה עשר בדיוק. מי שלא יתרום לשרשרת יומת. עכשיו צאו מכאן ולכו לעבוד." אמרה ליסה.
"במה לעבוד?" שאל אותו אדם.
"אתה חושב שתוכלו ליצור שרשראות כשכל פני הקרקע מלאים בבניינים ודברים שכאלו? תתחילו להרוס כל מבנה שיעמוד בדרככם!" צרחה ריי.
"לא נספיק עד מחר בשום אופן!" כולם מחו.
"אנחנו נביט בהתקדמות שלכם, אם עד היום בחצות נראה שאתם לא מספיקים ניתן לכם הארכה של יום. היומן ממילא צריך להיטען." אמרה ריי, כולם הנהנו. הבטתי בוויל בפחד, לא יכולתי להאמין שאני הלא משועבדת היחידה, הוא בוודאי הטיל עלי קסם כלשהו שהגן עלי ועכשיו גם הוא מחקה את המשועבדים.
אבל כשהתחלנו להתקדם לכיוון היציאה הבנתי שהוא באמת משועבד.
בזמן שיצאנו לחצר הבנתי כמה שגיאות היו בתיאוריות שלנו. לגבי ריי וליסה, לגבי הלחימה שהחלה.
שגיאות קטנות אבל משמעותיות, ברגע שנזכרתי בזמן שבילינו אצלי בבית נזכרתי במחקר.
השארנו אותו על הספה אצלי בבית.
מיד ידעתי לאן אני צריכה ללכת. אני חייבת ללכת אלי הביתה, למצוא את המחקר ו… לעזאזל!
בכל הטירוף שכחתי לחלוטין ממקס, מאבא שלי ומכריס.
לא ידעתי לאן ללכת קודם, אחרי התלבטויות קשות החלטתי שבהתחלה אני אקח את המחקר ואז אחזור לבית הספר כדי למצוא את השאר.
אבל אם כריס לא הייתה היום בבית הספר…
הראש שלי כבר התחיל להתפוצץ. התעלמתי מהקבוצה המאוחדת של המשועבדים שהלכו ביחד לשער ופשוט רצתי אל הגדר, קפצתי מעליה וברחתי משם ברגע שנחתתי בצד השני.
למזלי השמירה של המשועבדים ליד השער לא ראתה אותי.
אף אחד לא ראה אותי.
אז עוד יש לי סיכוי קטן להציל את העולם… אני רק צריכה למצוא את המחקר ובני ברית, ואני אוכל להיות גיבורה.
נכנסתי לתוך האוטו ונסעתי משם.

הגעתי לבית שלי כשהמשועבדים רק התחילו להרוס את הרחוב שלי. הם התפצלו לשלוש קבוצות- כל קבוצה תפסה לעצמה רחוב והחלה להרוס בית אחרי בית.
מצאתי במהירות את המחקר של וויל ויצאתי מהחלון, המשועבדים עוד היו רחוקים.
לא יכולתי לעבור ישר מולם בדרך חזרה לבית הספר, אז עשיתי עיקוף בכל העיירה וחזרה לבית הספר דרך הרחוב של וויל- רחוב מייפל.
הפעם לא הייתה שמירה ליד השער, יצאתי מהרכב ומרוב התרגשות ולחץ שכחתי לכבות את המנוע, הוא המשיך לטרטר שם.
לא היה לי מספיק זמן כדי לחזור ולכבות אותו, פשוט נכנסתי לתוך בית הספר ועליתי שוב על הגג.
עשיתי את אותה הדרך שעשיתי עם וויל קודם לכן, אבל הפעם לא ירדתי בקפיטריה.
הפעם המשכתי הלאה, המשכתי לזחול שם עד שלא הגעתי למסדרון קטן וריק שלפי מיטב ידיעתי היה די קרוב לחדר המורים.
המסדרון היה חשוך אבל מחדר המורים בקע אור.
שמעתי קולות מבפנים, לקח לי כמעט שתי דקות להבין מי מדבר שם.
אבל ברגע שהבנתי רצתי אל הדלת ופתחתי אותה.
כל השוטרים שנכנסו לאולם, וויל וכריס ישבו שם במעגל. הם נראו עירניים ולא משועבדים בכלל.
"רובין!"