עיירת רוזוולד פרק 16

בזמן הנסיעה לקוטב הצפוני התברר לי כמה מסובכת התכנית שלנו עומדת להיות.
מהעיירה יצאנו ברגל והלכנו כמעט שעה עד לעיר הקרובה שאליה לקחו אותי כשאיבדתי את הזיכרון, ואחר כך חיכינו חצי שעה בתחנת האוטובוס הראשונה שראינו.
בזמן ההמתנה בתחנה וויל הסביר שאנחנו לא יכולים להישאר בסביבה בזמן ש'החבר הקטן שלנו' מציל את העולם כי אם נישאר נמות.
כריס מאוד כעסה עליו, והבנתי אותה. לא התכוונתי לאבד את חיי למען העולם. אף אחד לא הסכים יותר להשתתף בתכנית של וויל, ופספסנו את האוטובוס שנוסע ישר לקנדה, אז התוכנית נהרסה רשמית.
אחר כך וויל הציע תוכנית חדשה, שאומנם תסכן אותנו אבל ייתכן שנצא ממנה בחיים.
לפי התוכנית החדשה היינו אמורים להניח טיפה מהחומר הזה במרווחים שווים של כמה קילומטרים על קו המשווה, ולסיים להניח הכל לפחות שעה לפני שהכל יתחיל.
ואנחנו גם חייבים להתרחק לפחות קילומטר מקו המשווה, ועדיף אפילו יותר.
בהעדר אפשרות אחרת כולנו הסכמנו.
וויל לא התקשה למצוא את קו המשווה בעזרת 'הכוחות המדהימים והקסומים שלו' והודיע לנו שכדי להגיע לקו המשווה ולהתחיל את המשימה שלנו אנחנו חייבים להתחיל בברזיל, משם לקולומביה ואז נתחיל לחצות את האוקינוס לכיוון אפריקה.
כדי להגיע לברזיל אנחנו היינו צריכים לקחת מטוס, אבל לא היה לנו כסף או זמן, אז התחלנו ללכת ברגל.
אחרי שעה הגענו לגבול טקסס, לא הרשו לנו לעבור.
העבירו אותנו במכונית לבניין קטן באמצע המדבר ואמרו לנו לחכות.
שמו אותנו במסדרון עם כיסאות מתכת שחורים ולא נוחים בכלל לכל אורכו, ללא חלונות ודלת אחת מברזל בקצהו שממנה הגיעו קולות משונים. הקירות היו צבועים בירוק ולבן ומלוכלכים בנתזים של אוכל שומני ונוזל אדום סמיך שנראה דומה בצורה מפחידה לדם.
"אנחנו לא יכולים לחכות פה!" התלוננה כריס, וויל אמר שזה חיוני להישאר אזרחים שומרי חוק אם אנחנו רוצים להצליח במשימה שלנו.
"כדאי שננצל את הזמן להוציא את היצורים מהגוף שלנו." הצעתי.
"זה לא חכם, אנחנו רוצים להישאר מוגנים, אני לא יודע כמה מהם שומרים עלינו לא משועבדים. אני מעדיף לא להשתמש בהם עד שאין צורך." אמר וויל.
אחרי חצי שעה יצא מהדלת שבקצה איש שמן עם שפם מסולסל עצום ומגפי בוקרים והחל לתחקר אותנו.
הוא אמר ששמו חסוי אבל אנחנו יכולים לקרוא לו אמיגו, והתחיל לשאול אותנו מה אנחנו מחפשים בגבול שלו בזמן שהעולם נמצא במשבר עולמי.
"אנחנו רק רוצים להגיע חזרה הביתה, לברזיל. המשפחה שלנו מחכה לנו שם, הם דואגים מאוד והם נפגעו מהגלים השחורים, אני רק רוצה להיות לידם כשהם גוססים." אמרתי, אמיגו נראה חשדני מאוד.
"אומרים שהגלים לא מזיקים." הוא אמר.
"טוב, אז זה שקר, כי שלושים אנשים גוססים עכשיו ומחכים לי בברזיל!" אמרתי.
"את לא נראית לי דרומית במיוחד. את נראית אמריקאית." המשיך לפקפק בי.
"תקשיב, אמיגו. אני מאוד מעריכים את האומץ שלך ואת הדאגה שלך לטקסס, אבל חשוב לנו מאוד לעבור את הגבול במהירות, ונשמח מאוד אם תוכל להסיע אותנו לברזיל." וויל התערב, עיניו של אמיגו החלו להיות מעורפלות, הוא נראה כאילו לקח יותר הרבה יותר מידי סמים.
"אני אסיע אתכם, בוודאי." הוא אמר. הוא פשפש בכיסיו והוציא מפתחות של רכב.
"האוטו שלי נמצא בצד הימני של הבניין, בחנייה. תהנו." הוא אמר, הושיט לוויל את המפתחות וחזר לחדר.
"מה זה היה?!" שאלתי בבהלה את וויל, הוא רק הניד בראשו.
"אין הרבה זמן להסביר, הקסם יפוג בכל רגע. מהר כולם!" הוא אמר, כולם קמו ורצו אחריו החוצה.
הרכב של אמיגו היה טנדר שחור ועצום בגודלו, עם מושבים ירוקים והגה שבור.
אבא שלי התיישב במושב הנהג והתניע, השוטר ששמו היה טום התיישב לידו, שני השוטרים האחרים, דייב וג'רי התיישבו מאחורה ליד כריס.
וויל ואני התיישבו בבגאז' הפתוח.
הנסיעה הייתה ארוכה מאוד. היא ערכה שעתיים אם לא יותר. בינתיים הספקתי להירדם על הכתף של וויל ולהתעורר כמה פעמים. כל פעם שהתעוררתי הוא עדיין ישב ער והביט בשמש השוקעת.
"וויל, למה אתה לא הולך לישון?" שאלתי אותו.
"אני לא עייף… לא כשאת פה." הוא אמר וצחק.
"מה מצחיק?"
"שום דבר… פשוט לא אמרו דברים כאלו בתקופה שאני חייתי. אז מוזר לי לדבר ככה." הוא אמר.
"כמעט שכחתי שאתה מתקופה אחרת בכלל. זה אומר שאתה בן חמש מאות וקצת, לא?" שאלתי.
"לא… לא ממש. הרי הייתי קפוא חמש מאות שנה. אני גדול ממך רק בכמה שנים… אני עוד מעט בן…" הוא נעצר ושפשף את ראשו.
"שכחתי. לעזאזל." הוא אמר.
"בוא נחליט שאתה בן שבע עשרה. אתה נראה ככה." אמרתי.
"אוקי. זה אומר שמותר לנו להיות ביחד?" הוא שאל בבלבול.
"מאיפה הבאת שאני רוצה שנהיה ביחד?" שאלתי וצחקתי בזלזול. "אתה כל כך עתיק שאתה בטוח לא יודע בכלל מה זה ביחד."
"לא נכון! וחוץ מזה," הוא הרים את חולצתו לרגע, "תגעי בזה, תגעי בקוביות האלו. ואז תגידי לי שאת לא רוצה אותי." נגעתי בהם וצחקתי, לא הרגשתי שום דבר כלפיו אבל לא היה לי אכפת להיות חברה שלו.
"תסדר את החולצה, בסדר, אנחנו ביחד." ביטאתי את המילה ביחד בצורה מצחיקה.
"ביחד." וויל חיקה אותי.
"מי פה ביחד?!" אבא שלי הסתובב אלינו בכעס, וויל הסביר לו.
"אוי נו באמת. לא יכולתם להתחיל להתאהב אחרי שנשכין שלום בעולם?" שאל אבא שלי בזעם וחזר להביט בכביש.
וויל ואני צחקנו.
אחרי עוד חצי שעה שבה וויל תפס תנומה על ברכי הגענו.
אבא שלי החנה את הרכב על המדרכה בלי להתחשב בכל העבירות שהוא עובר עליהם בזמן שהוא חונה שם ויצא ממנו במהירות.
"בואו נתרחק מהר מהאוטו הזה. וויל, תמצא את המקום שאנחנו צריכים להניח את הדברים השחורים האלו." פקד אבא שלי, וויל הנהן ועצם עיניים לרגע.
"אוקי, יש מקום אחד באמזונס ומקום אחד בעיר ריו. אנחנו בריו עכשיו?" שאל וויל.
"כן, בריו. אני מציע שנתפצל." אמר אבא שלי.
"אני לא מסכימה!" צעקנו אני וכריס ביחד.
"זה יעשה את העניין מהיר יותר." הסביר אבא שלי, השוטרים הסכימו איתו והנהנו במרץ.
"אני מבין שזה יעשה את זה מהיר יותר אבל זה גם יהיה מסוכן יותר." אמר וויל.
"אם כבר מתפצלים אז זה צריך להיות ככה- אני וויל וכריס נלך לאמזונס והשאר ילכו לריו." אמרתי.
"זו חלוקה טובה. אז מתפצלים?" שאל אבא שלי.
"מתפצלים." אישרתי באנחה כבדה.
"אני אסביר לכם עכשיו איפה להניח את החומר הזה… כדאי שתשאלו כל פעם אנשים." אמר וויל.
"גם את המשועבדים?" שאל טום, וויל הנהן והסביר לו עוד משהו שלא שמעתי בזמן שהוא התחיל לשרטט לו מפה. אבא שלי ניגש אלי.
"היי, רובין, בלי שטויות, כן?" הוא שאל.
"בלי שטויות, תרגע." אמרתי.
"אני סומך עליך, תהיה בוגרת. כשהכל ייגמר אני יראה אם אני מרשה לך לעשות קצת שטויות." הוא אמר.
"אוקי, אוקי!" אמרתי, וויל קרא לו ואמר שהמפה מוכנה. השוטרים יצאו לדרך ואנחנו יצאנו לדרך ההפוכה.