עיירת רוזוולד פרק 17

האמזונס היה ממש לא מה שחשבתי.
ציפיתי לצמחים אקזוטיים, פירות עסיסיים תלויים מהעצים, ענפים כמו של טרזן שנוכל לעבור עליהם ממקום למקום. מה שקיבלתי היה ממש לא אותו הדבר.
בהתחלה הכל היה גדמים של עצים כרותים, היינו עוצרים כל כמה דקות להפסקה. באחת ההפסקות וויל הוציא ממני כמה דברים שחורים, "כדאי שיהיה לנו עכשיו למקרה שאחר כך, בזמן האמת, לא יהיה זמן להוציא כאלו כדי לשים. את לא יודעת מה יכול לקרות באמזונס." הוא הסביר והנהנתי. המשכנו ללכת בלי הפסקה נוספת.
אחרי כמה מאות מטרים כאלו התחילה הצמחייה האמיתית.
בהתחלה התלהבתי אבל ברגע שנכנסנו לעומק הצמחייה העדפתי כבר את הגדמים.
היה בלתי אפשרי לעבור. הכל היה מלא בצמחים קטנים, עלים ענקיים, גזעים עצומים של עצים וענפים שהיוו מכשולים מכאיבים. אבנים קטנות הפילו אותי לבוץ כל פעם מחדש. היו גם קוצים ששרטו לי לגמרי את הרגליים.
אחרי שלוש מאות מטר הליכה רציתי רק לשכב שם ולתת לאמזונס לעכל אותי לעזאזל.
ואז הגענו לנהר.
הוא היה ענקי ולמרבה האימה יכולתי לראות בתוכו ראשים של תנינים. כמה דגים מפחידים למראה קפצו מהמים בקרבה התנינים, עוד מכאן יכולתי לראות את השיניים העצומות שלהן.
"איפה אנחנו אמורים להניח את זה?" שאלתי את וויל.
"רואה את האבן שם באמצע הנהר? אז בדיוק עליה." אמר וויל. נאנחתי.
"אנחנו נמות אם ננסה לעשות את זה." אמרתי, וויל הנהן.
"זה נכון. מה נעשה?" הוא שאל והתיישב. כריס החליקה לישיבה במורד הגזע של העץ מולו.
עמדתי והבטתי בכריס כמעט חמש דקות.
"מה את מסתכלת עלי ככה?" היא שאלה בסופו של דבר.
"אממ…. שום דבר." אמרתי אבל המשכתי להתבונן בה. משהו בה גרם לי להרגיש שאני שוכחת משהו.
"כריס, את גאונה!" צרחתי לפתע.
"מה כבר עשיתי הפעם?" היא שאלה באדישות.
"וויל, אתה מסוגל להביא לנו איזה כלי חיתוך?" שאלתי וניגשתי לעץ שכריס ישבה למרגלותיו.
פניו של וויל אורו כשהוא הבין את התוכנית שלי.
"למה אתם מסתכלים על העץ המפגר ככה?!" שאלה כריס בכעס.
"כריס, אנחנו מתכוונים לחתוך את העץ עד שהוא ייפול, אם נכוון טוב מספיק הוא ייפול בדיוק על הסלע כך שנוכל לעבור עליו בקו ישר ולהניח שם את החלקיק השחור." הסברתי לה, כריס הנהנה.
"ואיך תחתכו אותו?" היא קמה ושאלה.
"זה הרגע שבו וויל מכשף משהו בכוחו המדהים." אמרתי והבטתי בו בתקווה, הוא הניד בראשו.
"אני מצטער, אבל אני חושש שאני לא יכול לעשות כלום כרגע." הוא אמר.
"אפילו לא להביא איזה כלי חיתוך מכושף? מסור חשמלי מעופף?" שאלה כריס.
"אני… אני אולי יכול להביא איזה מסור קטן…" אמר וויל. אני וכריס הנהנו. הוא התכופף למגף שלו והוציא ממנו מסור קטן וביתי שמיועד לשני אנשים.
אני וכריס תפסנו מיד כל אחד קצה של המסור והתחלנו לנסר את העץ. וויל החליף אחת מאיתנו מדי פעם.
בסופו של דבר העץ נפל, אבל לא למקום שרצינו.
הוא נפל כמה סנטימטרים רחוק מהסלע והתחיל להחליק במורד הזרם, כריס מיהרה לתמוך בו כדי שלא ייסחף והזיזה אותו מעט לכיוון האבן.
"מי עולה?" שאלתי.
"לא אני, ברור שלא אני. לעזאזל לא, אל תכריחו אותי לעשות את זה!" צעקה כריס והמשיכה לתמוך בגזע.
"טוב, אז אני עולה!" צעקתי וקפצתי על הגזע, וויל עזר לכריס עם הגזע.
כמה מהדגים האלו קפצו עלי ונשכו לי את הרגליים, הכאב היה נוראי אבל ניסיתי להתעלם.
הגעתי לקצה וצעקתי לוויל, "איפה הדבר השחור?!"
"פה, חכי אני בא להביא לך!" הוא צעק והרים את ידו לאוויר, ידעתי שהדבר השחור נמצא בתוכה.
הוא קפץ על הגזע והתקרב אלי במהירות, באמצע הוא איבד שיווי משקל.
"וויל תזהר!" צעקתי בבהלה, הוא ניסה להתקדם מהר יותר כדי להאחז בי ובסופו של דבר הוא הצליח להגיע.
הוא חיבק אותי מאחורה, מזיע ומתנשף.
"לעזאזל עם הדגים האלו!" הוא צעק לפתע ובעט מרגלו אחד מהדגים הכואבים.
"אל תדאג, הם יעזבו אותך בסופו של דבר. הם הרי לא יכולים לשרוד הרבה זמן מחוץ למים." אמרתי, וויל פלט צרחה נשית קצרה.
"מה?" שאלתי.
"כן, הם בהחלט עוזבים אותך בסוף, ומשאירים ביסים קטנטנים בירכיים שלך. לא הרגשת את זה עד עכשיו?" הוא הצביע על החלק האחורי של הרגליים שלי שהיה מלא בנגיסות מדממות ובשר חסר.
"לעזאזל… פשוט לא שמתי לב בגלל האדרנלין. עכשיו זה כואב." אמרתי, וויל הושיט לי את הדבר השחור.
"עכשיו תשימי את זה ונסתלק." הוא אמר, לקחתי אותו והתכופפתי לכיוון הסלע, היד שלי כמעט הגיעה.
וויל תמך בי מאחורה שאני לא אפול, ולפתע הגזע עץ התקרב מעט לסלע, כריס חייכה אלינו.
חייכתי חזרה והנחתי את זה על הסלע.
"יש, הצלחנו! בוא נחזור עכשיו הביתה." אמרתי.
"הביתה. פחח. עכשיו חוזרים לאוטו וממשיכים לנסוע הלאה." אמר וויל.
"הלאה?"
"כן, יש לנו עולם שלם להקיף ואנחנו חייבים להזדרז." הוא אמר, התחלנו להתקדם לכיוון היבשה ואז תנין ענקי קפץ עלינו.
הייתי במים. התנין היה מעלי. הוא ניסה להוריד לי את הראש בנשיכה. התפתלתי. הייתי חייבת אוויר.
הריאות שלי דרשו אוויר. הייתי צריכה לנשום. לנשום.
אבל אין דרך לנשום כשתנין ענקי מנסה לאכול אותך.
ואז ראיתי וויל, נאבק בתנין משלו. תשומת הלב שלי הוסחה לשנייה והתנין נשך את ידי. צרחתי בכאב ופי התמלא במים.
הכל נראה כמו המאבקים של החיות בערוץ של נישאונל ג'אוגרפיק. הנהר הגואש, הדם שמתחיל לצבוע את המים בצבע וורוד. ואז יש כבר כל כך הרבה דם עד שהכל אדום.
ואז העיניים נעצמות, ואתה מוותר, ואתה לא יכול כבר להילחם יותר.
ואתה מרגיש שאתה עומד למות, אתה מרגיש עייף, אתה מרגיש שנכשלת. ואתה מניח לתנין לאכול לך את היד. והמים עוד יותר אדומים.
ואז גוף הופיע במים. גוף נשי, הגוף של כריס. היא בעטה בתנין שאכל לי את היד. התנין פנה אליה ואפשר לי לעלות מעל פני המים ולנשום.
כששוב הצלחתי להביט כבר לא היה את התנין שלי, כריס שחתה לכיוון המקום שבו וויל התכתש עם התנין שלו.
עצמתי את עיני. הייתי בטוחה שעכשיו שניהם ימותו והתנין שלי יחזור, אבל אז הרגשתי את ידיה התומכות של כריס. פקחתי עיניים וראיתי אותה לידי, אוחזת בי. וויל נתמך בידה השנייה ונראה מעולף משהו.
"זה בסדר, הכל בסדר." היא אמרה וגררה אותי ליבשה.
"איך? אני הייתי בטוחה שאת לא מסוגלת להתקרב למים עם התגובה שלך קודם?" שאלתי אותה.
"אני שחיינית די טובה… אני אסביר לך אחר כך. אני חושבת שאת עומדת להתעלף, איבדת הרבה דם." היא אמרה, ובאמת ראיתי לבן מול העיניים.
"מותר לי להתעלף?" שאלתי.
"איזו שאלה. לכולם מותר להתעלף." היא אמרה. ברגע הזה כבר הייתי בטוחה שאני בהזיות.
עצמתי את עיני והתעלפתי.