עיירת רוזוולד פרק 18

כשהתעוררתי הייתי בחדר עם קירות לבנים ושתי מיטות. במיטה מולי שכב ויל, מכוסה בשמיכה לבנה עד הכתפיים שלו. הוא עדיין היה מעולף.
בחדר היה גם חלון שאור שמש לבן מבחוץ שטף דרכו את החדר ודלת ירוקה. הכל נראה סטרילי ומושלם, מושלם מידי בשביל… בית חולים?
כן, הנחתי שאני נמצאת בבית חולים.
הזיכרונות החלו להציף אותי, מלאת אימה הוצאתי את היד מתוך השמיכה.
הזיכרון שלי לא היתל בי. באמת לא הייתה לי יד. מעט מתחת למרפק היד הייתה עטופה בתחבושת לבנה ונקייה.
התחלתי לצרוח ולבכות, כריס נכנסה מיד לחדר. היא חיבקה אותי והרגיעה אותי, המשכתי להתייפח בשקט.
"כריס… כריס, אין לי יד, אוי אלוהים כריס אין לי יד!" צרחתי שוב, היא המשיכה להרגיע אותי עד שהפסקתי לבכות לגמרי.
"אני יודעת. אני מצטערת, אבל… לא היה דבר שיכלו לעשות." היא אמרה.
"איפה כולם? למה רק את פה? איפה אבא והשוטרים?" שאלתי אותה.
"הם המשיכו הלאה, הם טסו לאיים כלשהם להמשיך במשימה, אחרי שאת וויל תחלימו נוכל לטוס אחריהם ולהמשיך להתקדם איתם. אני ואבא שלך שומרים על קשר." אמרה כריס.
"אז בואו נזוז!" אמרתי וניסיתי לקום, אבל סחרחורת קשה תקפה אותי ונאלצתי לחזור למיטה.
"אני אציע לך להתכסות היטב, כתונת בית החולים הזאת היא לא הדבר הכי צנוע שאפשר למצוא." אמרה כריס, הבטתי מטה. לבשתי כתונת לבנה עם סמל ירוק שעליו היה כתוב משהו בשפה זרה, היא הגיעה לי עד הברכיים. לא הבנתי למה כריס מתכוונת עד שהיא לא הצביעה על הישבן שלי.
"כן, בדיוק." היא אמרה כשהתכסיתי בשמיכה.
"את הבטחת לפני שהתעלפתי להסביר לי למה לא רצית להיכנס למים…" אמרתי.
"נכון, האמת שאני לא מפחדת ממים. אלא מכרישים… והמים תמיד מזכירים לי אותם. אני לא יכולה להיכנס למים כמעט אף פעם, אבל כשהייתי קטנה הייתי בחוג שחייה המון זמן אז…" אמרה כריס.
"ונכנסת למעננו?" שאלתי עם דמעות בעיני.
"כן… רק למענכם."היא אמרה, חיבקתי אותה בחזקה.
"יהיה לי קשה לחיות בלי יד. אבל אם לא היית מתערבת יכול להיות שלא הייתי חיה בכלל. אני חייבת לך את החיים שלי, הכל בזכותך." אמרתי לה ברגשנות יתר, היא הסמיקה.
"אני הולכת להביא לך מים לשתות, טוב? אני אחזור עוד רבע שעה." היא אמרה, הנהנתי.
ברגע שהיא יצאה ניגשתי למיטה של ויל, ניערתי אותו קלות. הוא פקח עיניים והביט בי. לא נראה שהוא התעורר הרגע.
"כמה זמן אתה ער כבר?" שאלתי.
"די הרבה, אם לומר את האמת. הקשבתי לנשימות שלך ואז התעוררת והתחלת לצרוח ולא רציתי לקום…" הוא אמר.
"טוב. אתה רוצה לדבר קצת? אני די משועממת." אמרתי. ויל הנהן והתיישב, הוא פינה לי מקום והתיישבתי לידו.
"ויל, מתי אתה חושב שנהיה מוכנים להמשיך איתם?" שאלתי אותו. הוא משך בכתפיו.
"ברצינות? אני לא יודע… אני די עייף אחרי שאיבדתי את ידי הימנית…" הוא אמר, הבטתי בו בהפתעה.
"רגע, גם אתה איבדת יד?! אני איבדתי את יד שמאל." הראיתי לו את היד החבושה, הוא הרים את היד השנייה.
"ימין. טוב, לפחות עדיין נוכל להסתובב יד ביד." הוא אמר ונישק אותי. צחקקתי והסמקתי.
הרגשתי מטופשת, אבל ויל היה כל כך חמוד וכל דבר שהוא אמר הצחיק אותי. לא משנה עד כמה הבדיחה הייתה גרועה, ולא משנה בכלל אם זו לא הייתה בדיחה.
"זה לא היה עד כדי כך מצחיק." הוא אמר.
"לא, זה לא היה. אבל אני תמיד צוחקת ממך, אז מה אכפת לך?" שאלתי, הוא משך בכתפיו שנית.
"את רוצה שנלך להסתובב בבית החולים המקסים הזה?" הוא שאל, הנהנתי. יצאנו מהחדר והתחלנו להתהלך בבית החולים יד ביד.
הבטנו בחולים אחרים, וכשראיתי את מצבם הנוראי הרגשתי הרבה יותר טוב. הייתה שם אישה עם בטן פתוחה שנאנקה במסדרון, גבר עם סכין בראש שישב על הכיסא והמתין לשירות רפואי, אישה אחרת עם מברג תקוע בצווארה (איך הם השאירו אותה לחכות?!) התפתלה על הרצפה וצרחה בכאבים. ילדים קטנים עם צהבת ובעיות אחרות שנראו כואבות במיוחד ישבו ליד הוריהם המודאגים. המצב שלי נראה לי לפתע מדהים.
הסחרחורת שלי חלפה כאילו מעולם לא הייתה. הבעיה היחידה הייתה הרצון העז שלי ללכת לשירותים.
"אני חייבת לשירותים." אמרתי, ויל הנהן והוביל אותי לשירותים ציבוריים. ביקשתי ממנו לחכות בחוץ ונכנסת פנימה.
כשנעמדתי ליד הכיורים כדי לשטוף ידיים שמעתי קול גברי מאחורי.
"את נראית טוב מאחורה, חמודה." הוא אמר, הסתובבתי והבטתי באימה בריק. ילד מהכיתה הקודמת שלי.
אחד הילדים שהתעללו בי מדי פעם, כשהקורבנות האחרים שלהם לא הגיעו לבית הספר.
"מה אתה עושה פה?!" שאלתי בכעס. "זה שירותי בנות." הוספתי והצבעתי על השלט הירוק עם הסמל של הבחורה.
"אני מחפש מקום מעודד, כמו שהרופא שלי המליץ. אני פה כי שברתי את היד בזמן ההתפרעויות. את יודעת שבתי החולים היו כל כך עמוסים עד שהייתי צריך לטוס עד לפה בשביל טיפול רפואי טוב?" הוא שאל.
"טוב, אני לא יודעת ולא אכפת לי." אמרתי.
"איפה את גרה עכשיו, רובין?" הוא לא הניח לי ללכת משם, הוא נצמד אלי בצורה מגעילה והצמיד את ידי הבריאה אל הקיר מאחורה.
"ומה קרה לך ליד?" הוא שאל בגועל.
"איבדתי אותה. תנין. באמזונס. עכשיו שחרר אותי." אמרתי בכעס, אבל הוא רק חייך.
"לא, את מקום מעודד טוב מידי בשביל שאני אתן לך ללכת." הוא אמר בנבזיות.
"ויל!" צעקתי באימה, אבל הוא רק גיחך.
"קוראת לחבר הדמיוני שלך?" הוא שאל, ולפתע התקפל ונפל לרצפה, ויל עמד מאחוריו עם מטאטא בידו הבריאה.
"אתה לא תיגע בחברה שלי, אידיוט." הוא אמר, צחקתי וניגשתי אליו.
"ויל, איזה יופי שאתה פה…" מלמלתי.
"בואי נחזור לחדר, מותק." הוא אמר, צחקתי ויצאנו משם. בחדר כבר חיכתה לנו כריס, עצבנית מהרגיל.
"אם לא הייתם חולים הייתי ממש מכאיבה לכם עכשיו. הבאתי שוקו לשניכם." היא אמרה, לקחתי את הכוס שלי וחייכתי אליה.
"כריס? אני חושבת שאנחנו מוכנים לצאת בעקבותיהם למסע." אמרתי.
"בשום אופן לא, אתם צריכים להחלים." היא אמרה.
"אנחנו מרגישים ממש טוב, ואנחנו בריאים." אמר ויל, כריס נאנחה.
"אני לא רוצה להיות אמא שלכם. אני אתקשר לאבא שלכם ואודיע לו שאנחנו יוצאים. תנסו למצוא דרך לגרום לזבל הזה להראות כמו בגד בינתיים." היא אמרה ויצאה מהחדר.