עיירת רוזוולד פרק 19

אחרי פחות משעה היינו בדרכנו להשיג את אבא שלי ואת שאר השוטרים.
מסתבר שהיינו מעולפים כמעט יומיים, והם הספיקו לעבור עוד שני ערים [אקוודור וקולומביה] ועוד כמה קבוצות איים [איי גאלפגוס, איי ליין, איי פניקס ועוד כמה] והיינו צריכים לעלות על טיסה היישר אל האי הקטן סוּלָאווֵסִי.
זה היה אי קטן, אבל גדול יחסית לשאר האיים באותו אזור. שדה התעופה שלו היה פצפון, היו בו רק שני מסלולים להמראה ונחיתה כי כמעט אף אחד לא טס לשום מקום.
היינו היחידים בשדה התעופה, היה מוזר להיות שם לבד. רק אני, כריס וויל.
כריס אמרה שאנחנו נפגוש את אבא שלי ואת השוטרים במלון גרנד במרכז העיר, שם הם מחכים לנו.
אחרי שיצאנו משדה התעופה לקחנו מונית למלון גרנד. הרחובות היו צרים ומזוהמים, הבתים היו ישנים ומטים ליפול. היו מעט מאוד מקומות שבאמת נראו טוב, מלון גרנד היה גן עדן בהשוואה לשאר העיר.
הוא היה עצום בגודלו, עם חלונות זכוכית ענקיים לאורך כל הקירות של הקומה הראשונה ששמשה כלובי. היו בפנים ספות בצבעים של חום וכתום בהיר, רצפת עץ יפהפייה ומעליות שקופות שלא זזו. נברשות קריסטל נתלו מהתקרה ולמרות שלא היה בהם צורך הן נראו מרשימות. שתי דלתות עצומות מעץ הובילו לחדר האוכל.
האנשים היחידים בלובי היו העובדים בקבלה, זוג זקנים שישבו על ספה גדולה ושתו קפה ואבא שלי עם שלושת השוטרים האחרים. הם ישבו על שתי ספות קטנות אחת מול השנייה ושתקו.
"היי, אבא." ניגשתי אליו מאחור בהפתעה, הוא קפץ במקומו.
"את לא יכולה להפחיד אותי ככה!" הוא אמר, התיישבתי לידו והוא עטף אותי בחיבוק אוהב.
ראיתי שהוא נמנע מלהביט ביד שלי.
"אבא, זה בסדר. לא אכפת לי שאין לי יד." אמרתי, הוא מחה דמעה מעינו.
"אבל לי אכפת. קשה לי עם זה. ובגלל זה אני מחפש יד תותבת בשבילך." הוא אמר.
"לא חושב שכדאי לחכות עם השטויות האלו עד סוף הטיול הקטן שלנו?" שאלתי בחיוך.
"טיול… פחח." הוא מלמל והשתתק.
"אז, אנחנו ממשיכים בעבודה?" שאלתי.
"כן. הייתי שמח לשאול את ויל עוד כמה מקומות נותר לנו לעבור בהם." אמר אבא שלי.
"האמת שאני לא ממש יודע… כלומר, אנחנו אמורים להניח את הדברים האלו במרחקים שווים, של כמה קילומטרים אחד מהשני. אז יוצא שאנחנו מדלגים על שני איים קטנים ונשארים לנו תשע מקומות לעצור בהם." אמר ויל.
"זה לא כל כך הרבה." אמרתי.
"כן, כל השאר זה אוקינוס."הוא אמר.
"רגע, אנחנו אמורים להניח את זה גם באוקינוס?!" שאל אבא שלי באימה.
"לא, אל תדאג. אנחנו לא שמים את זה שם. זה יסתדר גם בלי זה… אז אנחנו זזים? אני ממש מעקצץ כולי מהקרבה למקום שבו אנחנו אמורים לשים את זה." אמר ויל.
"אז בואו נזוז." אמרתי, יצאנו מהמלון והלכנו ברחובות בתור קבוצה אחת גדולה.
הריחות לא היו נעימים במיוחד, ריח של ביוב פתוח וקקי של כלבים. המון כלבים שוטטו שם בחופשיות, עצרתי ללטף את כולם.
בסופו של דבר הגענו לכיכר גדולה. היו שם כמעט עשרה אנשים, המקום היה באמצע פארק והכל היה פורח. באמצע הכיכר הייתה מזרקה של מלאך שירק מים מתוך פיו. סביבו גדלו פרחים וצמחים.
"אנחנו צריכים להניח את זה על הראש של המזרקה… צריך להעסיק את האנשים." אמר ויל והוציא מתוכו חתיכה שחורה קטנה, הוא אחז אותה בידו כך שאחרים לא יכלו לראות מה יש בפנים.
"אוקי, אני אסיח את דעתם. כריס, את באה איתי? "שאלתי, כריס הנהנה.
"אני הולכת לעשות משהו מטורף, תזרמי איתי." אמרתי, כריס הנהנה שוב. הנהנתי אליה וכשלתי בצרחות רמות אל הקצה הרחוק של הכיכר.
"אלוהים, כל כך כואב לי! הצילו, הצילו! אני עומדת להתעלף!" צעקתי, וקרסתי.
שמעתי את כריס ממשיכה לצרוח לאנשים לעזור לי, אחרי כמה דקות כבר טיפלו בי כל האנשים בכיכר.
"סלחו לי, אני אבא שלי…" אבא שלי נדחף בין האנשים.
"רובין, את בסדר?" הוא שאל אותי, פקחתי חצי עין וראיתי את ויל עומד מאחוריו.
"אני… אני חושבת שכן. פשוט נורא כאב לי הראש לפתע וראיתי רק לבן… אני חושבת שהתעלפתי לכמה זמן…" אמרתי.
"כן, אני חושב שהתעלפת." הוא אמר.
"קחו אותה לטיפול רפואי." הציע מישהו בן ארבעים בערך, אבא שלי הנהן והודה לו. יצאנו משם.
"זהו? ממשיכים הלאה?" שאלתי.
"כן. היית מדהימה." אמרה לי כריס.
"לאן עכשיו?" שאלתי את ויל.
"עכשיו לבורנאו. בואו לשדה התעופה." הוא אמר, ופנינו לשדה התעופה.