עיירת רוזוולד פרק 20 הקדמתי… ^^

בורנאו היה הרבה יותר גדול מ סוּלָאווֵסִי.
הבנתי את זה כשהבטתי מהחלון של המטוס. האי היה עצום בגודלו יחסית לניו-יורק. הייתה בו הרבה צמחייה ויערות. המון שדות של כל מיני גידולים חקלאיים שלא יכולתי להבדיל ביניהם מהגובה שלנו.
מדי כמה זמן היו בתים וחוות. יכולתי לראות חזירים וחיות אחרות.
המקום היה די יפה, ואחרי הנחיתה בשדה התעופה שבו באמת היו אנשים והיה אפילו די עמוס גיליתי שהמקום הוא לא רק חקלאי.
אחרי שיצאנו משדה התעופה הופתעתי לגלות את עצמי באמצע עיר סואנת. הכבישים היו ממש עמוסים, שלטי פרסומות ענקיים עמדו כל כמה מטרים. בניינים גבוהים וצפופים הצלו על הרחוב ועל כל בניין עמד עוד שלט פרסומת בשפה לא מובנת, מדי פעם באנגלית.
במקום הזה הצמחייה הייתה מועטה. בורות גדולים נפערו במדרכה ובכביש. הבתים נראו מוזנחים. בקצה הרחוב היה שלט ענקי באנגלית שבו היה כתוב 'מרכז מסחרי החיים הטובים- מאה מטרים ימינה!'.
במרחק יכולתי לראות כמה מפעלים שזיהמו את האוויר בעשן.
"לאן הולכים?" שאלה כריס את ויל. הוא גירד את הגדם של ידו ונאנק בכאב.
"אממ… המקום הזה עמוס לי מידי. אני לא מצליח לאתר את הנקודה שבה אנחנו אמורים להניח את זה." הוא אמר בעצב.
"אז בואו ננצל את הזמן לישיבה בבית קפה ורגיעה!" הציע אחד השוטרים ששכחתי את שמו.
"לא! אין לנו זמן! ליסה וריי אמרו ש… רגע!" משהו לא הסתדר לי. הרי ביום שבו פלשנו לבית הספר שמענו את ליסה וריי אומרות שבעוד יומיים הם ישתלטו על כדור הארץ, אבל כריס אמרה שאני וויל היינו מעולפים יומיים.
"מה רגע?" שאל ויל.
"ליסה וריי אמרו שהם השתלטו על כדור הארץ בעוד יומיים באותו יום שהיינו בבית הספר. אבל את אמרת שאני וויל היינו מעולפים יומיים, אז איך זה שאנחנו לא רואים משועבדים בכל מקום?" שאלתי.
"אממ… בקשר לזה. יש משהו שהייתי צריכה לספר לך… "אמרה כריס, ויל התרחק בצעדים קטנים ממני.
"כן?" שאלתי.
"כשהיית מעולפת היו התפרעויות רבות בכל כדור הארץ בקשר לזה שהממשלה לא עושה שום דבר. ובמדינות מסוימות הפרעות עדיין ממשיכים. ההתפרעויות האלו עצרו את הפעולה של ליסה וריי וכל הפועלים שלהם למשך יומיים. ההתפרעויות התחילו ממש אחרי שהגענו לבית החולים, כמה שעות אחרי. אז הם רק מתחילים לעבוד עכשיו, ויש לנו עוד כמעט יום." אמרה כריס.
"כמעט יום להקיף את העולם." אמרתי.
"ולהניח את החומר בנקודות הנכונות." הוסיף אבא שלי בעצב.
"זה כמעט בלתי אפשרי!" צעקתי.
"תראו, זה רק תשע מדינות. זה ממש לא הרבה… ורובן אלו רק איים קטנים שאתה בא ולוקח לך בדיוק שעה עד שאתה עולה שוב על המטוס. עוד לא הגענו למקומות הקשים באמת, אז כדאי שתפסיקו להתלונן ונתחיל לעבוד." אמר ויל.
"אז תאתר כבר את המקום שבו אנחנו אמורים להניח את זה!" צעקה כריס.
"אבל אני אומר לך שהמקום הזה רועש מידי בשבילי, אנחנו חייבים מקום שקט יותר. כמו השדות שראינו בדרך." הוא אמר.
"אז בואו נלך לשדות, בואו ניקח מונית." אמרתי.
"מונית? פה? זה ייקח פי שניים יותר זמן מאשר ללכת ברגל." אמר ויל.
"כמו בניו-יורק." נאנחתי בנוסטלגיה. אבא שלי צחק ופרע את שיערי. תמיד צחקנו על איטיות התחבורה הציבורית בניו-יורק וכמה קשה לנהוג. זה היה יכול להיות נושא השיחה שלנו למשך שעות.
"טוב, זה ממש לא מצחיק. אנחנו חייבים לעבוד מהר… יש לנו בקושי שעתיים פה לפני שהמטוס לתחנה הבאה שלנו ממריא." אמר ויל.
"אז בואו נלך ברגל לעזאזל!" רטנתי.
"טוב, בואו נלך ברגל באמת. קדימה, לזוז!" צעק ויל. התחלנו ללכת ברגל.
ההליכה לא הייתה ארוכה בכלל למען האמת. המקום רק נראה גדול, אבל הוא לא באמת היה גדול. אחרי שעברנו את המרכז המסחרי ועוד כמה רחובות מפוקפקים שבהם נצמדתי לאבא שלי בחוזקה בזמן שהבריונים המסוממים בקצוות הרחוב הביטו בי עד שלא עברתי הגענו לקצה העיר.
שם הייתה יציאה לכביש מהיר שהוביל לשדות במרחק מה מאיתנו.
"מספיק שקט לך פה?" שאלתי, ויל הנהן ועצם את עיניו. הוא נעמד והתרכז. מצחו התכווץ.
"אוקי, יש רק מקום אחד להניח את זה… וזה… בקצה של העיר… ב… אוי לא." ויל נראה מבוהל מאוד.
"איפה?" שאלתי.
"בבית הכלא הכי שמור כמעט שיש… לעזאזל." אמר ויל.
"בהחלט לעזאזל. איך נפרוץ לשם? זה יהיה ממש מסובך. ייקח לנו מלא זמן." אמרה כריס.
"אממ… טוב, בואו בהתחלה נגיע לשם ואז נחשוב איך לפרוץ פנימה. קדימה, זה לא רחוק מפה." אמר ויל.
הלכנו עוד פעם בעקבותיו. התחלתי להתעצבן מכל המשימה הטיפשית הזאת, \לא ידעתי למה אבל כעס החל למלא אותי. כעס כלפי ויל, שחושב שהוא יכול להוביל אותנו תמיד והוא חכם יותר מכולנו. כעס כלפי אבא שלי למרות שלא הייתה לי סיבה מוצדקת. כעס על היומן, על ליסה ועל ריי. כעסתי על אח שלי ואפילו על כריס והיילי, למרות שהם לא עשו לי שום דבר.
"טוב, נגיע עוד מעט. תחשבו בינתיים איך לפרוץ פנימה. זה המבנה הגדול הזה ששם." אמר ויל.
"אני לא יכולה לראות אותו. האגו שלך מפריע לי." אמרתי בכעס, שעדיין לא הצלחתי להבין.
"זה היה מכוון אלי?" שאל ויל בקול פגוע.
"כן, אליך! מר אני יודע הכל ואתם לא יודעים שום דבר!" צעקתי.
"נו באמת, את סתם מדברת שטויות עכשיו!" הוא אמר. "אני אפילו לא יודע מה גורם לך להתנהג ככה. למה את כועסת עלי פתאום?!"
"כי עד עכשיו סבלתי בשקט את האגואיסטיות שלך, אבל אני לא יכולה יותר!" צעקתי.
"ואת הרבה יותר טובה, נכון?! לא יכולה אפילו להימלט מתנין קטן. את חסרת תועלת!" צעק ויל.
"טוב סליחה באמת שאני לא יודעת לכשף דברים!" צרחתי.
"זה בכלל לא קשור לזה!"
"זה מאוד קשור!"
"אין לך מושג על מה את מדברת. את רק ילדה קטנה!" הוא צעק.
"ואתה כל כך מבוגר ומלא חכמת חיים… אפשר לחשוב. אז היית קפוא בצורת תרנגול כמה מאות שנים. זה לא שבאמת היית בחיים כל הזמן הזה!" צעקתי.
"ובכלל, העדפתי אותך כתרנגול." הוספתי.
"היי, תפסיקו, אתם רבים סתם!" צעקה כריס שנראתה מפוחדת נורא והזיעה בטירוף.
"אם מישהי כאן לא הייתה מתנהגת כמו פוצית קטנה ומפונקת לא היינו רבים בכלל. את לא צריכה להוציא את העצבים שלך עלי!" צעק ויל.
"זה לא באשמתה!" צעקה כריס שוב, אבל אף אחד לא הקשיב לה. המשכנו לקלל אחד את השני.
"היי, ויל, תקשיב! זה ממש לא באשמתה! זה הכל באשמתי!" צעקה כריס.
"מה?" שאלנו אני וויל ביחד, אבא שלי והשוטרים עמדו בצד ושתקו. הם היו מופתעים מידי מכדי להגיב.
"כשהיית בבית חולים הוצאתי לך הרבה חומר מהגוף… למען האמת אני לא יודעת כמה נשאר לך שם…" אמרה כריס.
"וכעס יתר זה תופעת לוואי של מחסור בהגנה הזו."אמר ויל ועל פניו התפשט חיוך של הבנה.
"אני מתנצל שצעקתי עליך." הוא אמר לי, נשמתי במהירות, עדיין כעסתי נורא אבל ניסיתי להירגע.
"פשוט תלך קדימה לפני שאני אתפרץ שוב. קדימה, תוביל אותנו מר אגו." אמרתי, אבל הפעם בצחוק. ויל חייך אלי והתקדם קדימה.
"ועליך אני מאוד כועסת, גבירתי הצעירה." אמרתי לכריס. היא הרכינה את ראשה.
"מתנצלת… אני לא ידעתי שזה יקרה. אבל כשראיתי אותך מתנהגת ככה הבנתי שזה יכול להיות ההסבר היחידי. בואי נחשוב על העבודה כדי לשכוח מזה, טוב?" שאלה כריס.
"אוקי." הנהנתי והבטתי בבית הכלא. הוא נראה שמור היטב, אבל הייתה חייבת להיות לו נקודת תורפה כלשהי.
"תראי!" אמרתי כשזיהיתי אותה.
זו הייתה נקודה בגדר שבתחתית שלה היה קרע גדול יחסית. הבעיה הייתה שהשומרים היו מרוכזים ממש קרוב לנקודה הזו.
"נאלץ להסיח את דעתם ואז נכנס בקלות." אמרתי.
כבר היינו ממש מול בית הכלא. ניגשתי לספר את התוכנית שלי לויל.
"גם אני חשבתי על זה… זה רעיון ממש טוב. בואי נשלח את השוטרים ואת אבא שלך להסיח את דעתם ואז נכנס אני את וכריס." אמר ויל.
"אם אנחנו חייבים… תעדכן אותם." אמרתי.
חזרתי לכריס בזמן שויל דיבר עם אבא שלי והשוטרים האחרים, אבא שלי הנהן והם הלכו משם.
ראיתי אותם ניגשים לשומרים ומדברים איתם, ואז הם הלכו משם עם כל השומרים. הדרך הייתה פנויה.
נכנסנו בקלות, בפנים לא הייתה שמירה. ככל הנראה הם חשבו שאף אחד לא יחדור את השמירה החיצונית, מה שהיה טיפשי כי לחדור את השמירה שבחוץ היה ממש קל.
למרות שאני וכריס רצינו מאוד להיכנס מהדלת הראשית ויל דרש שנכנס רק מהחלון, אז נאלצנו להקשיב לו ולהיכנס מהחלון.
"איפה בדיוק אנחנו אמורים להניח את זה?" שאלתי בשקט כשהגענו למסדרון ארוך עם המון תאים שבהם אסירים.
נראה שאחוז הפשיעה פה היה ממש גבוה.
"בקצה המסדרון, פנה ימינה… פנה שמאלה אחרי עוד מאה מטר, לך עד קצה המסדרון ו… תרד במדרגות למטה?" ויל נראה מבולבל אבל התחיל ללכת, אני וכריס הלכנו אחריו.
"איפה כל הדברים שהוצאת ממני?" שאלתי, כריס הוציאה בקבוקון קטן עם החומרים השחורים בתוכו.
"אוי לא…" ויל מלמל ונעצר.
"מה אוי לא?" שאלתי.
"תסתכלי." הוא אמר והצביע על השלט שמעל המדרגות שהובילו למטה. היה כתוב שם, 'אגף אסירים מסוכנים מכל רחבי העולם' באנגלית ובעוד כמה שפות שלא הבנתי.
"לעזאזל… שם אנחנו אמורים להניח את זה?" שאלתי.
"כן." אמר ויל.
"טוב, אני ארד. כריס, את הבקבוקון." אמרתי, כריס הושיטה לי את הבקבוק. התכוונתי לרדת אבל ויל חסם את דרכי.
"אני לא אתן לך לרדת לבד." הוא אמר.
"הדבר האחרון שאני צריכה זה אגואיסט קטוע יד." אמרתי בכעס ועקפתי אותו, הוא אחז בידי בידו הפנויה.
"מה קרה לך?" הוא שאל בעדינות, קולו היה שבור. הסתובבתי אליו.
"ויל, אני לא יודעת אם כל השנים שבהם היית קפוא בתור תרנגול פגמו את הבנת המציאות שלך אז אני אפרש לך את זה- אני לא רוצה יותר קשר איתך, אתה אגואיסט ואתה מעצבן ואני לא רוצה לדבר איתך." אמרתי והשתחררתי מאחיזתו, ירדתי למטה.
כשהגעתי למטה גיליתי שהוא עומד מאחורי.
"בן אדם, אתה חייב ללמוד להרפות!" אמרתי בכעס והתקדמתי בין שורות התאים, הוא עקף אותי.
"אני יודע שזה לא באמת מה שאת חושבת, זה סתם הכעס שלך שמגזים הכל…" הוא אמר אבל קטעתי אותו.
"לא, זה בדיוק מה שאני חושבת!" אמרתי בכעס ופניתי במסדרון, חבורה של שומרים עברו שם וויל העלים אותם בכישוף. התעלמתי מזה והמשכתי ללכת.
"זה הכל בגלל שהוציאו לך את הדברים השחורים האלו, אז אני אתקן את זה." הוא אמר וחטף את הבקבוקון מידי, הוא הוציא מזרק מכיסו, הכניס את כל השחורים פנימה פרט לאחד שאותו הוא השאיר בתוך הבקבוקון ואחז בי בחוזקה.
"משוגע, תעזוב אותי!" צעקתי.
"לא…" הוא אמר, והזריק לי את הדברים השחורים חזרה. מיד הרגשתי את השינוי.
הכעס שלי כלפי כולם נעלם. הרגשתי דגדוג מבפנים וניסיתי להיזכר מה קרה עכשיו.
"מה קרה?" שאלתי בבלבול.
"שום דבר… בואי נניח את זה ונצא החוצה." הוא אמר ולקח את הבקבוקון שאותו קודם הניח על הרצפה. הלכתי אחריו בבלבול עד לקצה המסדרון. הוא הניח את זה שם ואז חזרנו אל כריס.
"היי!" אמרתי לה בשמחה, היא נראתה מבולבלת מההתנהגות שלי אבל לא היה לי אכפת. הייתי מאושרת בצורה מפתיעה.
"בואו נמצא את אבא שלך ונלך לשדה התעופה." אמר ויל. מצאנו אותם במהירות.
אחרי פחות מחצי שעה היינו על המטוס שהמריא הלאה. ישבתי ליד כריס.
"מה קרה כשהייתם שם למטה?" היא שאלה אותי.
"האמת? אין לי מושג. וגם לא אכפת לי. העיקר שעוד מעט הכל יהיה בסדר." אמרתי לה, היא נראתה עוד יותר מבולבלת והלכה לשירותים.
באמת לא זכרתי שום דבר מהיום. החלטתי לברר אצל ויל לאן אנחנו טסים עכשיו.
"עכשיו טסים לסומטרה. אינדונזיה."