עיירת רוזוולד פרק 22

אני די עומדת להציף אתכם עכשיו בסיפורים, סו…
הו, ועוד מעט כל הסיפורים שלי נגמרים ויש לי כבר חדשים, אז תצפו למשהו טוב
—————————-
לאסוף את כריס היה מסובך, כי הייתי חייבת לקחת רק אותה ולא את שאר השוטרים או את אבא שלי, מה שהיה קשה גם כן. הרי הוא אבא שלי, איך אני יכולה לסמוך על חברה שלי יותר מאשר עליו?!
ולעזאזל, למה אני עושה את מה שויל הסנוב הנפוח אמר לי לעשות?!
ולמרות זאת, משהו גרם לי להקשיב לו ולאסוף את כריס.
הגעתי מוקדם לשדה התעופה, חיכיתי לטיסה שבה היא הייתה אמורה להגיע. הספקתי אפילו להזמין כרטיסים לטיסה חזרה לעיר הקרובה לעיירה שלנו.
היה לי הרבה מאוד מזל. כריס ירדה מעט אחרי כולם מהטיסה.
הצלחתי לתפוס אותה ולמשוך אותה הצידה. בהתחלה היא ניסתה להתנגד ולצרוח, אבל לא הנחתי לה, סתמתי לה את הפה עד שהיא נרגעה והפסיקה להתפתל ואז לחשתי, "זאת אני, כריס."
"רובין?! למה את מפחידה אותי ככה?!" היא צרחה, סתמתי לה שוב את הפה. היא הבינה שכדאי שתשתוק ואז שחררתי אותה.
"אנחנו טסות חזרה לעיירה." אמרתי.
"איפה ויל?" היא שאלה. חנקתי את הדמעות. לא אכפת לי ממנו. הוא סנוב נפוח ומגעיל, הוא אגואיסט, רצחתי אותו, לא אכפת לי ממנו.
חזרתי על זה כמו מנטרה בראשי, לקח לי חמש דקות להירגע עד שיכולתי לענות לה.
"מת." אמרתי ונשמתי עמוק, חזרתי על זה עוד כמה פעמים.
"מת. ויל מת. כן, הוא מת." אמרתי שוב ושוב.
"מה?! רצחו אותו?!" היא שאלה. הנהנתי וחייכתי, הו, כריס התמימה.
"כן. בחורה מאוד עצבנית שהייתה דומה לי בצורה מפתיעה. לפני שמת ויל הסנוב הנפוח הספיק להגיד לי שאנחנו חייבות לנסוע חזרה לעיירה ולהשמיד את היומן. הוא לא הסביר כלום, הוא אמר שאסור לבטוח באף אחד חוץ מאריאל והיילי." אמרתי.
"רובין, את רצחת אותו?" היא שאלה באימה, צחקתי כמו משוגעת.
"אולי, ואולי לא…" למראה המבט העצבני שלה השתתקתי וניסיתי להתנסח מעט אחרת.
"רצחת זו מילה גדולה מידי. יותר נכון לומר שהתעללתי בו למוות, אבל הייתה לי סיבה טובה. הוא ממש עצבן אותי." אמרתי, עכשיו היה תורה של כריס לנשום עמוק.
המראה שלה מתייסרת ומנסה להירגע הצחיק אותי, צחקתי והיא הביטה בי בכעס.
הרגשתי משוגעת לחלוטין, ואהבתי את זה.
"את משוגעת!" היא צעקה. "את לא מבינה מה עשית, ויל היה האדם היחיד שבאמת הבין פה משהו! את הרגת את הסוג-של-מדריך שלנו! מה נעשה בלעדיו?!"
"הוא בוגד ואנחנו לא צריכות אותו בכלל. הוא אמר לי רק לפני שמת שהמשימה שלנו טיפשית וחסרת תועלת ולא באמת עושה משהו. את אומרת שזה בסדר? כי לדעתי זה די בגידה. הוא גרם לנו להתרוצץ בכל העולם בלי שום מטרה ולי הוא גרם לאבד את היד." נופפתי מולה ביד הכרותה שלי בכעס. היא הנידה בראשה.
"טוב, בכל אופן, אנחנו טסות חזרה לעיירה?" היא שאלה והתעלמה לחלוטין מכל מה שאמרתי קודם, רציתי לחזור לריב איתה אבל זה נראה לי חסר תועלת. היא די צדקה לגבי זה שאני משוגעת, באמת התחלתי להתחרפן.
"זה בדיוק מה שאנחנו עושות. אבל אסור שהשוטרים יראו אותנו." אמרתי והחלטתי לעזוב את הנושא, כריס הנהנה. התגנבנו מהפינה הלאה, עברנו את הבדיקות הביטחוניות שביציאה מהמטוס ואת הבדיקות של העלייה לטיסה, והכל בלי שיראו אותנו.
המזל היה לצדנו, גם בטיסה לא קרה כלום. הכל היה שקט, הגלים לא חזרו.
"שמת לב שהתחילו גלים פתאום לפני לא הרבה זמן?" שאלתי אותה.
"כן… זה היה מוזר. התחילו ונגמרו. התחילו ונגמרו." היא אמרה.
"אז אני חושבת שליסה וריי עוקבות אחרינו." אמרתי וסיפרתי את כל הסיפור. היא הקשיבה בדממה והניחה לי לדבר ולתאר הכל בפרטים, ורק כשסיימתי שאלה: "איך את בטוחה? זה היה יכול להיות צירוף מקרים."
"לא נראה לי." אמרתי.
"גם לא נראה לי שליסה וריי פשוט יושבות וצופות בנו." היא אמרה.
"משהו לגמרי חשוד ומשונה כאן, זה בטוח. לגבי ויל, לגבי הדברים השחורים… הא, והוא גם אמר לקרוא עוד קצת במחקר. יש שם הסברים." אמרתי באדישות, ניסיתי לא לחשוב על כלום, לא להראות רגשות ולא לחוש רגשות, כי למען האמת הרגשתי מטורפת לחלוטין כשנזכרתי באירועים של היום הזה, והרצון לצחוק צחוק משוגע ולהוריד את הראש של כריס הפחיד אותי.
"אז כשנגיע נלך לקרוא?" היא שאלה והביטה בי בחשדנות, כנראה שלא הצלחתי להסתיר במיוחד את השיגעון שלי.
"לא. בהתחלה נשמיד הכל ואז נבין מה קורה פה." אמרתי. כריס נראתה לא מרוצה מהעניין בכלל אבל הסכימה בחוסר ברירה.
הגענו לעיירה מעט מאוחר יותר. בזמן שהלכנו ברחובות ההרוסים של העיירה והבטנו בחורבן המוחלט כריס החלה לדבר. "אבל… רובין, תקשיבי-"
"אם זה לגבי ויל אז תסתמי." קטעתי אותה בגסות, לא היה לי חשק לדבר. כל מילה הרגיזה אותי. הרגשתי נורא כשהבטתי בהריסות הבתים, חשתי שכל זה באשמתי, למרות שזה לא היה לחלוטין באשמתי.
קצת באשמתי… אולי… טוב, באשמתי.
"זה לגבי ויל אבל את חייבת להקשיב לרגע." היא אמרה. נאנחתי בהגזמה כדי להראות את מורת הרוח שלי מכל השיחות על ויל אבל היא התעלמה ממני והמשיכה לדבר, "לא חשבת למה ויל גרם לנו להסתובב ברחבי העולם עם המשימה הטיפשית הזו?" היא שאלה אותי.
"אממ… מה את מנסה להגיד לי?" היינו ממש קרובות לבית הספר, מול השער. לא היו שומרים. הכל נראה חשוד, משונה. משהו פה הסריח. לא היו משועבדים ברחובות, לא היו שומרים בכניסה, הכל היה שקט… הכל היה… שקט מידי.
"רובין, אני חושבת ש-" היא לא הצליחה לסיים את המשפט כי מישהו אחז בה וגרר אותה אחורה. אותו הדבר קרה לי, הפה שלי נחסם והרגליים והידיים שלי נקשרו.
"אני חושבת שהגיע הזמן להיפטר מכן, ממזרות קטנות." ליסה אמרה בחיוך מרושע. ריי עמדה מאחוריה, שתיהן נראו עייפות ומותשות.
"ממ… ממממ…" ניסיתי לקלל אותן אבל הפה שלי היה חסום.
"אל תנסי אפילו. אל תעזי להתנגד." אמרה ריי.
או ש?" הצלחתי לשאול בצורה ברורה יחסית, ליסה הוציאה מזרק ורכנה אלי. אחרי כל מה שעברתי עם ויל ומזרקים ממש לא רציתי שזה יגע בי, במיוחד כשהוא היה מלא בחומר ירוק מבחיל.
"או שנסמם אתכם." אמרה ליסה ותקעה בזרועי את המזרק, העולם מיד איבד מצלילותו ונרדמתי.