עיירת רוזוולד פרק 24

מצאתי את עצמי מובלת בידי שישה משועבדים במסדרונות הלא אהובים של בית הספר, כשליסה וריי הולכות בראש וצוחקות, ואנחנו, האסירות, הלכנו אחריהן בטור.
כל פעם המשועבדים דחפו אותי וזירזו אותי ללכת מהר יותר. התחבושת על היד הקטועה שלי השתחררה וחשפה גדם מבחיל למראה, שרציתי להקיא רק מלהסתכל עליו.
אבל לא הייתה לי שום דרך לכסות אותו, אז פשוט ניסיתי לא להביט בו.
"איך זה קרה לך?" שאלה אותי אריאל כשהביטה בגדם בחלחלה מסוימת. סיפרתי לה בשקט את מה שסיפרתי להיילי קודם, בארון הניקוי.
"כן, וכריס הצילה אותה. כריס היא ממש גיבורה, בלעדיה רובין לא הייתה פה היום, בטוח." אמרה היילי בחיוך והרימה את קולה מעט יותר מידי, ריי הסתובבה אליה ותקעה בה מבט מאיים.
"איך את מעזה לדבר ולהפריע לשיחה הקולחת והמקסימה ביני לבין הבת- כלומר החברה שלי?!" צעקה עליה ריי, היא נראתה כועסת בצורה מסוכנת. אריאל התרחקה צעד אחורה בפחד, רציתי לצרוח עליה. איך היא יכולה להיות פחדנית כל כך ולסגת?! שתעמוד מולה גאה ותתעמת איתה, כמונו.
זכרתי מה ליסה סיפרה לי בסמטה על אמא שלה. שריי היא בעצם אמא שלה, זה נשמע תלוש מהמציאות ומומצא לחלוטין, אבל כשריי דיברה בכעס כזה עם היילי יכולתי לראות כמה היא דואגת לליסה. הדאגה האימהית פשוט פרצה ממנה, היא הייתה מוכנה לרצוח את מי שיניח אצבע על ליסה, וזה היה פשוט מדהים ומעורר יראה.
אבל זה גם לא עבד לטובתנו, לחלוטין לא.
"תוציאו אותה להורג, עכשיו!" צרחה ריי.
"זה ממילא היה קורה במוקדם או במאוחר." היילי משכה בכתפיה, ריי רק כעסה יותר.
"בעינויים!" היא הוסיפה לצרוח, שני משועבדים תפסו את ידיה של היילי והפילו אותה לקרקע. ראיתי שהיילי מפוחדת, אבל היא ניסתה להסתיר זאת.
"והחברים שלך יראו אותך סובלת עד לרגע האחרון. עד לנשימה האחרונה." אמרה ריי, ליסה עיוותה את פניה אבל שתקה. ראיתי שהיא לא נהנית מהמחזה, אבל היומן עדיין שלט בה. אבל אם… אם המחזה יהיה נורא עד כדי כך, אולי הוא יצליח לגרום לה להילחם ביומן! אולי הרגשות של ליסה האמיתית יפרצו החוצה כשהיא תראה את החברה שלה סובלת!
נראה שהיילי חשבה על אותו הדבר כי היא הפסיקה להעמיד פנים שלא אכפת לה.
"בבקשה, לא! אני לא רוצה למות צעירה! בבקשה, אני כל כך מפחדת! הצילו! אה, זה כואב!!!!!" היא צרחה כשהם בעטו בה. ליסה התרחקה מעט אחורה וניסתה להסיט את מבטה אבל זה היה חסר טעם.
"לא! אני לא רוצה לראות אותה מתה!" צרחתי והתיישבתי על הרצפה, טמנתי את ראשי בין רגלי.
"תקומי מיד!" צרח עלי משועבד אחד והרים אותי בכוח מהיד הקטועה, זה באמת כאב.
"זו היד הקטועה שלי! זה כואב!" צרחתי.
"אולי אם נשבור אותה תסתמי!" צרחה ריי ונקשה באצבעותיה, המשועבדים תפסו את היד שלי ועיקמו אותה.
צרחתי, זה באמת באמת כאב. בינתיים כמה אחרים הזריקו דברים לא ברורים להיילי.
רציתי פשוט לבכות ולוותר, היילי עמדה למות. היא פרכסה על הרצפה וצרחה בכאבים, המראה שלה שבר אותי. היא סבלה כל כך הרבה עבורי, ואני לא יכולה לעשות למענה כלום כשהורגים אותה בייסורים נוראיים שכאלו.
אבל ידעתי שאם אני אוותר זה יהיה אפילו יותר גרוע מלעמוד פה ולהניח להם לשבור לי את היד. זה מוות בטוח גם בשבילי. אני חייבת לעשות משהו, גם אם הוא לא יועיל בשיט.
כריס ואריאל נשארו מחוץ לתמונה והתייפחו בצד, רציתי להרביץ להן. איך הן יכולות פשוט לעמוד שם ולבכות?! אולי תעשו משהו?! זו החברה שלכן שם!
אריאל בייחוד עצבנה אותי. רציתי לתת לה סטירה, היא לא עשתה כלום אף פעם, היא הייתה כל כך פחדנית ומעצבנת.
ידעתי שאני לא יכולה להאשים אותה בזה שהיא מפחדת, אבל זה כל כך עצבן אותי שרציתי לרצוח אותה.
ניסיתי להשתחרר מאחיזת הברזל של המשועבדים אבל זה היה פשוט בלתי אפשרי. הם היו כמו רובוטים, הם באמת היו רובוטים במובן מסוים. חשבתי לעצמי שאולי כשהרגשות נעלמים, הכוח הפיזי של אדם מתגבר, בגלל שאז אין רגשות כמו עצב, כעס או פחד שיעצרו את בן האדם מלעשות דברים.
אחרי זה כעסתי על עצמי שאני באמת מסוגלת לחשוב על שטויות פילוסופיות שכאלו בזמן ששוברים לי את היד והחברה שלי מוצאת מולי להורג.
משועבד התקרב עם סכין אל היילי, בזמן שאחד אחר בעט בבטנה ותקע מברג בגבה. היא צרחה צרחה שנשמעה לא אנושית והכאיבה לי באוזניים. המשועבדים הרפו ממני.
הכל עבר לקצב מהיר.
המשועבד זרק את הסכין על היילי, הוא עף לכיוון הלב שלה. ואז אריאל צרחה.
הבטתי אחורה בהפתעה וראיתי אותה מתחילה לרוץ לכיוון היילי. לקח לי כמה דקות להבין מה היא עושה. היא רצה לספוג את המכה במקום היילי, היא רצתה להקריב את חייה. הרגשתי בושה כל כך גדולה על זה שפקפקתי בה וכעסתי עליה. היא הייתה אמיצה יותר מכולנו.
היא קפצה לפני הסכין והוא נתקע מתחת לצלעות שלה, היא נפלה על היילי ושכבה שם, בדממה.
"מה זה היה?!" צרחה ריי בכעס. היא התקדמה לעבר היילי ואריאל.
"אוף! היא הפריעה להוצאה להורג! תעיפו אותה משם ותוציאו את היילי כבר להורג!" צרחה ריי.
ליסה תפסה לפתע בכתפה, מבטה היה שונה. כמעט התחלתי לבכות מאושר, היא לא נראתה משועבדת יותר.
"מוות של חברה אחת לא הספיק לך?!" היא צרחה על ריי.
"ליסה… מה קרה לך?!" צעקה עליה ריי בחזרה, ליסה עיקמה את פניה בגועל. תווי פניה היפהפיים התכווצו כשהיא הביטה בריי.
"אני לא מאמינה. אני חשבתי שאת באמת… לא יודעת… יכולה להיות אמא שלי. אבל את בסך הכל פסיכופתית מטורפת!" היא הטיחה בריי. ריי התכווצה ודמעות הופיעו בעיניה.
"בת שלי…" היא מלמלה.
"לא רוצה לשמוע ממך כלום! את רצחת את החברה שלי! ואת התכוונת לרצוח עוד אחת כזאת! אני הנחתי לך לשלוט בי, אבל אני לא אתן לך לעשות את זה יותר. מעכשיו…" היא הצמידה את ריי לקיר וחיטטה בכיסים שלה, אחרי כמה דקות היא הוציאה את היד שלה החוצה באכזבה.
"חיפשת את היומן? חה! טיפשה! הסתרתי אותו במקום בטוח למקרה שזה יקרה. בוגדת." אמרה ריי.
"אני יודעת שאת מתנהגת ככה בגלל היומן, ואני לא הורגת אותך רק בגלל זה. ובגלל שזה הגוף של ריי."אמרה ליסה.
"לא, אני לא מתנהגת ככה רק בגלל היומן. אני שונאת אותך. את לא הבת שלי יותר." אמרה ריי.
ליסה עילפה אותה באגרוף והסתובבה להביט בי ובשאר הבנות.
"קומו, הולכים." היא אמרה, המשועבדים לא מחו ולא זזו. נראה שהמפלה של ריי שיתקה אותם.
"מה עם היילי?" שאלתי, היה ברור שהיא לא מסוגלת ללכת.
"אני לא יודעת… תרימו אותה.. משהו…" מלמלה.
"טוב." אני וכריס הרמנו את היילי, אני ברגליים והיא בידיים, והלכנו משם.
לפני שיצאנו למסדרון הבא הצצתי לאחור. הבטתי בגופה של אריאל.
"אני מצטערת שפקפקתי בך אריאל, את הרבה יותר אמיצה מכולנו ביחד." מלמלתי והמשכתי ללכת הרחק משם אחרי ליסה וכריס.