עיירת רוזוולד פרק 26
הסתובבתי סביב היילי המעולפת במעגלים במשך כמה דקות אחרי שהן הלכו והראש שלי קדח ממחשבות.
מחשבות כועסות, מחשבות שנאה כלפי ליסה וכריס שתקעו אותי כאן בתפקיד הזניח הזה.
כעסתי גם על ריי, שהתחילה את כל זה עם היומן הטיפשי שלה.
'את לא יכולה תמיד להיות המנצחת, בתפקידים הכי טובים. לפעמים גם הן רוצות את התהילה.' קול בתוכי אמר. תהיתי לעצמי אם אני משתגעת ושומעת קולות, או שיש לי לפתע פיצול אישיות.
'אבל אני רוצה להשמיד את היומן!' עניתי לקול לבסוף.
'את מתנהגת כמו ילדה קטנה. את לא יודעת מה את אומרת, את לא יכולה לקבל כל מה שאת רוצה.' טען הקול בכעס, ידעתי שהוא צודק.
'אני יודעת אבל אני כל כך כועסת…' מלמלתי לעצמי, הקול נאנח.
'גם כריס כועסת עליך בגלל ההתנהגות שלך. גם ליסה. אז אולי כדאי ש-' הקול נקטע על ידי צעדים כבדים שנשמעו מהמסדרון הצמוד. גררתי את היילי לגומחה חשוכה והסתתרתי לידה.
האנשים שהופיעו מעבר לפינה היו האחרונים שרציתי לראות: אנסטסיה, רוג'ר, מייסון, ג'ון ומקס.
רוג'ר ומייסון גררו ביניהם את כריס הבועטת והצורחת, וג'ון הוביל את ליסה כשהוא אוחז בידיה בכוח.
הדבר שהפתיע אותי יותר מכל היה העיניים שלהם. הם לא נראו משועבדים בכלל.
טוב, מקס כן. אבל השאר לא.
"נביא את הטיפשות לריי, והיא תקדם אותנו דרגה!" אמר רוג'ר בשמחה. אנסטסיה עיקמה את אפה.
"מי היה מאמין שיום אחד נעבוד בשביל הטיפשה הזאת, ריי. היא נראתה פריקית גמורה בכיתה." אמרה אנסטסיה. ואני קיבלתי את ההוכחה שלי לכך שהיא לא משועבדת. משועבדים לא יכולים להגיד דברים כאלו, הם לא זוכרים את העבר שלהם, והם לא מקללים את ריי בטוח.
"נכון, הא? טוב, אבל העתיד הוא לא צפוי." אמר מייסון.
"כן, מי היה מאמין שאני אתחבר אליכם מתישהו?" שאל ג'ון.
"אבל עכשיו העתיד ברור לגמרי- אחרי שהיא תהרוג את שתי הטיפשות האלו היא תלך לחדר שבו נמצא היומן, ותשמיד את כל העולם. אם לא נקבל קידום עד אז נמות עם כולם, אז כדאי שנעבוד קשה יותר." אמרה אנסטסיה.
"נכון." אישרו כולם, רק מקס שתק. הוא בטוח היה משועבד.
זה עודד אותי מעט, לפחות ידעתי שאחי לא עובד בשביל להשמיד את העולם. אבל עדיין לא ידעתי למה הוא התנהג כל כך מוזר לפני שהכל התחיל.
וגם לא היה לי זמן לברר, כי באותו הרגע ריי הופיעה.
הייתה לה בלוטה גדולה במקום שליסה הכתה אותה, היא נראתה מסוחררת וכועסת מאוד.
"איפה הטיפשות?!" היא שאלה בכעס. כולם זזו הצידה ונפרשו לעיגול מסביב לליסה וכריס.
"בואו נגמור עם זה." היא אמרה והוציאה אקדח מכיסה, כריס צרחה באימה והחלה להתחנן לרחמים. ליסה רק גלגלה את עיניה.
"אוי נו באמת…" היא מלמלה לעצמה. הקול בראשי התעורר שוב פעם.
'תצילי אותן!' הוא פקד עלי, התעצבנתי.
'איך בדיוק?! אתה רואה כאן איזה כפתור אדום גדול שמבקש ממני ללחוץ עליו ואז ריי תושמד?!' כעסתי עליו.
'לא, אבל את צריכה לחשוב.' הוא אמר ונעלם.
"מי אתה בכלל שתגיד לי לחשוב?!" צעקתי לפתע, לא שמתי לב שאמרתי את זה בקול.
'מפגרת.' הקול בראשי אמר.
סטרתי לעצמי, ואז הבנתי שזה לא יעזור בשיט. הלחי שלי רק האדימה ושרפה. הקול צחקק ואמר שאני מפגרת שוב ושוב, המשכתי להכאיב לעצמי עד שנמאס לי.
"אוי תשתוק כבר!" צרחתי. כולם הביטו בי, המומים.
הם בטוח חושבים שהשתגעתי, ואני לא יודעת עד כמה זה רחוק מהאמת. נראה שזה די קרוב למציאות.
אני שומעת קולות בתוך הראש שלי, הם קוראים לי בשמות וצוחקים עלי. זה תסמינים של סכיזופרניה או שאני הוזה?
צחקקתי מהבדיחה העלובה של עצמי, והם החלו לחזור למציאות.
"עוד טיפשה, שתי טיפשות!" צחקה ריי, אנסטסיה, רוג'ר ומייסון הביטו בי בשנאה כשחיוכים מרושעים פרושים על פניהם. הם ידעו שהם עומדים לקבל את הנקמה לה חיכו.
וואו, נדפקתי.
'וזה הכל באשמתך, כי את טיפשה.' הוסיף הקול בראשי.
אני באמת משתגעת. אבל זה לא היה הרגע להתעסק בבעיות הנפשיות הרבות שלי. עמדתי למות. האקדח של ריי היה מכוון אלי, השונאים שלי צחקקו. כלומר כולם חוץ ממקס.
ריי לחצה על ההדק. עמדתי קפואה במקומי. לא יכולתי לזוז.
זה עמד לפגוע בי, זה עמד לפגוע בי.
מה אני עושה?!
תגובות (3)
מקס יציל אותה! =)
ייאי.
ושכחתי כבר מי הם, תפרטי ותסבירי *~*
היא זזה הצידה! גאוני, לא?
היא מתחמקת ומתחמקת עד שהכדורים נגמרים! או שבמהלך דונג-פו מתוחכם היא לוקחת מריי את האקדח ויורה בריי!
הו, אנסטסיה. ושכחתי מי זה אח שלה…?
תמשיכי.
ורובין באמת מפגרת אם היא לא חושבת על לזוז משם…
כן, אני אפרט עכשיו.
אני אערוך את זה. מאוחר יותר.