עיירת רוזוולד פרק 31

למחרת כשהתעוררתי קלרה תלתה כביסה. השעה ככל הנראה הייתה מאוחרת כי השמש כבר שקעה בחוץ.

"את ישנת הרבה מאוד, רובין. כנראה תופעה של הגעה מהעתיד. " אמרה קלרה ועזבה את הכביסה למעני.

"אהה… זה מרגיש מוזר שאת יודעת על זה." אמרתי לה והתיישבתי.

"טוב, כדאי שתאכלי. אני מניחה שהיום לא אוכל למנוע ממך מללכת לסמטה ההיא. את בוודאי רוצה מאוד למצוא את היומן הזה ולהשמיד אותו." אמרה קלרה.

"אני לא בטוחה. תמיד אומרים בסרטים ששינוי של רצף הזמן עלול לשנות דברים רבים בעתיד." אמרתי.

"זה נכון. העבר ומסעות בזמן זה עניין מסובך ולא ניתן לחיזוי." אמרה קלרה, "אבל אני די מומחית בעניינים של עבר ועתיד למזלך, אז אני יכולה לעזור לך לחזות כמה דברים."

"מה יקרה אם אני אשמיד את היומן?" שאלתי אותה.

"טוב, את לעולם לא תפגשי את וויל האמיתי כי הוא אף פעם לא ישרוד עד לזמנך, העולם שלך לא יינזק ואת אף פעם לא תצאי למסע עם וויל המזויף. את פשוט תחייה חיים די רגילים בעיירה שלך, וזה הכל. אם תשמידי את היומן הדברים הרעים לא יקרו, הרצחים ימנעו וכולם יחזרו לחיים. פרט לוויל." אמרה קלרה. הופתעתי לחלוטין ממה שהיא ידעה עלי.

"איך ידעת את זה-"

"יש לי מתת הראייה, אני יכולה לראות דברים שקרו בעתיד ובעבר. כשאני מביטה בך אני רואה את חייך, קריפי ומוזר ככל שזה ישמע. זה מאוד עוזר לפעמים, יודעת? ככה אני יכולה ללחוץ על הנקודות הנכונות ואני לא צריכה לשאול אנשים." אמרה קלרה.

"באמת נשמע טוב, אבל מציק. את פשוט מסתכלת עלי ורואה את כל העבר שלי?" שאלתי.
"רק אם אני מתאמצת."

"אז זה לא סתם קופץ לך ומפריע לך באמצע החיים, נכון?" שאלתי. היא הנידה בראשה ואז אמרה," אני מציעה לך לצאת עכשיו. תאכלי, ותצאי. תחקרי את הסביבה, קחי מה שאת צריכה, את צריכה להיות מוכנה. לא קל להשמיד את היומן."

"איך אני בכלל אמורה להשמיד אותו?" שאלתי.

"אני לא בטוחה… זה מעורפל… אני רואה חפצים, אני רואה יתד, אני רואה שום ואני רואה צלב. אני מניחה שכדאי שתקחי את הדברים האלו איתך. אני אתן לך עכשיו ארוחת בוקר ובינתיים אלך להשיג לך את הדברים האלו." אמרה קלרה ונעלמה במטבח.

היא חזרה כעבור שנייה עם ביצים וחסה. בלעתי את הארוחה הדלה והבטתי שוב בבית. החיים האלו נראו לא רעים בכלל, ממש רציתי לגור כאן.

החלטתי שאם יהיה לי בית כשאני אהיה גדולה אני אעצב אותו בערך הסגנון הזה.

ואז קלרה חזרה עם החפצים ועם עששית. הודיתי לה וחיבקתי אותה בחוזקה, היא הייתה מארחת מדהימה, לא הייתי מצליחה בלעדיה.

עדיין לא הצלחתי, אז מיד מחקתי את המחשבה הזו.

'אל תפתחי פה לשטן'. אמרתי לעצמי פעם אחר פעם, ואז קלרה עזבה את החיבוק שלנו ונופפה לי לשלום.

"בהצלחה, ואל תמותי בבקשה, אני ממש רוצה שתצליחי וניפגש שוב." אמרה קלרה. הנהנתי ואמרתי לה להתראות ועוד כמה ברכות שתמיד מברכים כשנפרדים, ויצאתי.

הלכתי לסמטה. היא עדיין לא נפתחה, עוד לא היה מאוחר מספיק.

"מה השעה אדוני?" שאלתי מוכר תפוחים. הוא הביט בשמש שכבר כמעט שקע ומשך בכתפיו.

"אני חושב שבסביבות שמונה בערב, כבר מאוחר. כדאי שתחזרי הביתה, מאורת המכשפה נפתחת בקרוב. את לא רוצה שהיא תפגוש אותך." אמר האיש.

"אתה לא צריך לדאוג לי, אני חוששת שאני אסתדר לבד היטב." אמרתי. הוא משך בכתפיו והלך משם.

עד שהשמש שקעה הרחובות התרוקנו לחלוטין, האורות בבתים כבו. הדלקתי את העששית ונעמדתי באבירות מול מאורת המכשפה, נעצתי בה מבט מאיים ואמרתי, "אוקי, יומן, אתה עשית לי הרבה בעיות, ואני רוצה לסיים את העניין הזה. אז בוא פשוט תיפתח, אני אכנס, אשמיד אותך, ונגמור עם כל זה כמו שצריך?"

המאורה כמובן לא ענתה.

המשכתי לנעוץ מבט מאיים בקיר השחור עד שהוא נפתח.

זה היה מדהים. חלק שלם של הקיר פשוט נבלע בקרקע בלי שום הכנה מוקדמת, ואור כחול מפחיד בקע ממנו. שאפתי אוויר בחזקה.

"אוקי, זה רק אני ואתה, יומן קטן." אמרתי וצעדתי פנימה.

מיד התחרטתי. רציתי לרוץ החוצה, אבל גיליתי שזה קצת לא אפשרי, כי בכלל לא הייתי בסמטה.

הייתי בחדר עגול וסגור ללא פתחים. ליד כל קיר היו כונניות מלאות ספרים. הייתי בספרייה, אין מקום גרוע מזה למצוא ספר, והאוויר שלי אזל במהירות.

יכולתי לחשוב רק על החמצן. חוץ מהחמצן במוחי ריחפה מילה נוספת- מלכודת.

האם קלרה בגדה בי? הובילה אותי למותי? האם היא המכשפה? עוד המון שאלות לא הגיוניות לחלוטין התרוצצו במוחי. אז עשיתי את הדבר היחידי שהייתי מסוגלת לעשות- התחלתי להעיף את כל הספרים לרצפה.

אחרי רבע שעה הרצפה הייתה מלאה ספריים, והיומן עוד לא נמצא. התנשפתי בכבדות, הרגשתי במחסור הכבד בחמצן בכל חלק בגופי.

אבל המשכתי לחפש.

לקח לי עוד חמש דקות למצוא אותו. אבל כשמצאתי אותו חשתי נהדר, הרגשתי כאילו ניצחתי את כולם. אבל אז האוויר התחיל להציק לי שוב, לא נותר לי הרבה זמן, אני הייתי חייבת להשמיד אותו. להשמיד את היומן, ועכשיו.

הוצאתי את היתד מכיסי ותקעתי אותה ביומן, הוא החל לזהור באור כחול.

רוח של אישה מבוגרת ריחפה החוצה מתוכו, היא התייצבה מולי כשהיא מרחפת כמה סנטימטרים מעל הקרקע וצחקה צחוק שהיה שמור לנבלים המרושעים ביותר בסרטים, בקטע שבו הם תופסים את הגיבור וחושבים שהם ניצחו.

הבטתי ברוח הכחולה מולי, היומן האחוז בידי טפטף דם שחור עלי ועל ידי. זה היה ככל הנראה דיו.

כמעט שמטתי את היומן כשזיהיתי את הרוח.

"קלרה?!"