עיירת רוזוולד פרק 32
אזהרת ספוילר:
טוב, אז אני אם אני לא הייתי יודעת מה אני מתכננת (ואין לי שמץ של מושג מה אני מתכננת אני מחליטה תוך כדי כתיבה) אז לדעתי קלרה מעולם לא באמת הייתה בחיים.
היא סתם הובילה את וויל למותו, והיא בעצם זו ששולטת ביומן ומחליטה מה הוא יעשה.
ובגלל שאני כל כך אהבתי את הרעיון הזה אז החלטתי שהוא יהיה האמת.
זהו, עכשיו תקראי.
**************
"קלרה?" צעקתי בהפתעה. קלרה צחקה שוב, עד שנעצרה והביטה בי.
"את כל כך טיפשה. אפילו וויל היה חכם ממך, והוא היה אידיוט גמור." אמרה קלרה לבסוף.
"מה זה משנה כמה אני טיפשה?! את בגדת בי, את הולכת אותי שולל, ואת רצית לרצוח אותי!" צעקתי, פגועה לחלוטין. אני באמת סמכתי על קלרה והאמנתי בה, כמו שסמכתי על וויל והאמנתי בו. ושניהם בגדו בי.
"אני ארצח אותך, אני לא רציתי." אמרה קלרה.
"טוב, אז אני לא אתן לך. את לא תרצחי אותי." אמרתי ואז התרככתי, כי הבנתי שזה מטופש לחלוטין, "לפחות לא עד שתספרי לי הכל. את האמת."
"את רוצה את האמת, הא? אני אתן לך את האמת. למתים מגיע לדעת. מה את רוצה לדעת?" שאלה קלרה ברכות האופיינית לה, הרכות שגרמה לי לבטוח בה מלכתחילה.
"אוקי, אז אני שולטת ביומן." היא אמרה במהירות.
"אני לא בין החיים כבר כמה מאות שנים. אני מתתי בגלל הניסיון ליצור את היומן. כשמתתי, התאחדתי איתו.
"פעם הייתי רק מדענית צעירה ונלהבת שניסתה להתקרב אל השטן וזלזלה באלוהים, ואז הכל התהפך. נהרגתי בפיצוץ שגרם היומן, הנשמה שלי התאחדה איתו והצליחה לגרום לגוף הגשמי שלי להמשיך להתקיים. מדי פעם הנשמה שלי שם, ומדי פעם נכנסת ליומן.
"אני לא רוצה שתשמידי את היומן, כי משמעות ההשמדה שלו היא גם ההשמדה שלי.
"ולכן עלי לרצוח אותך, סליחה מקרב לב. את באמת ילדה נחמדה." אמרה קלרה ושלפה סכין.
לא חשבתי פעמיים, תפסתי את הספר הראשן שראיתי וזרקתי אותו עליה.
ברחתי ממנה. רצנו בחדר העגול, היא רודפת אחרי עם סכין ומנסה לרצוח אותי, אני מנסה לנשום ולברוח ממנה.
חיפשתי פתחים אבל לא היו כאלו, הייתי חייבת להתמודד איתה פנים אל פנים.
לא אהבתי בכלל את ההחלטה הזו, אבל אם לא הייתי פונה להתמודד מולה הייתי מתה מאיבוד חמצן ואחרת היא הייתה משיגה אותי. כבר הרגשתי את העייפות שגרם המחסור בחמצן. לא אהבתי בכלל את העייפות הזאת, ובעיקר שנאתי את כאב הראש שהגיע גם כן כתופעת לוואי.
אז רצתי אליה. זה נתן לי את אלמנט ההפתעה.
היא נפלה לאחור והתגוששנו, היא דקרה אותי, אני הצלחתי כשאני פצועה מדממת וגוססת לחטוף מידה את הסכין.
הצמדתי אותו לצווארה. לא רציתי לרצוח אותה, לא רציתי לרצוח אף אחד. זה הבהיל אותי והגעיל אותי.
"תרצחי אותי, אבל זה לא ישנה. היומן יעבור למקום אחר." אמרה קלרה.
"את לעולם לא תמצאי אותו שוב, לעולם לא. הוא יעבור לתקופה אחרת ולמקום אחר. אם לא תשמידי אותו עכשיו. ואם תעזבי אותי עכשיו, אני אקום וארצח אותך." הוסיפה.
הרגשתי את ההחלטה מכבידה עלי.
לא ידעתי מה לבחור ומה עלי לעשות, ושנאתי את המצב שלי. רציתי שמישהו יחליט בשבילי, מהר.
ידעתי שקלרה צודקת, אבל החלטתי לקחת את הסיכון.
אולי בגלל הדחף הגובר לחמצן ואולי בגלל פיגור זמני קפצתי ממנה ורצתי אל היומן. האיום שלה לא עבד, תקעתי את הצלב בחור שעשה היתד, והנחתי עליו את השום.
קלרה רק צחקה.
"את באמת חושבת שזה מה שיעצור את היומן?" שאלה קלרה. נמלאתי זעם. זרקתי עליה את היומן ואת השום, ואת היתד. קלרה צרחה, היא החלה להעלות עשן.
ואז היומן והיא נעלמו בהבזק אור, המחסור בחמצן גבר עלי והתעלפתי שוב.
תגובות (5)
מהמם! חייבת לעוף!
אוף.
אבל לא אוף, האהא!
תמשיכי!
אשתדל.