עיירת רוזוולד פרק 6 נראה לי, פרק לפני פרישה.

אבא שלי נתן לי להישאר שבוע בבית, אחר כך חזרתי לבית הספר.
הזיכרונות האבודים הקשו עלי להסתדר שוב, אמנם הצלחתי לזכור את השמות של כולם, היילי הייתה לוקחת אותי לטיולים בעיירה, אבא הבטיח שייקח אותי לניו-יורק כדי לעזור לי להיזכר.
אבל למרות כל המאמצים שלהם לא נזכרתי בדבר, רק הפנמתי ולמדתי את המושגים מחדש.
התחלתי להתעורר מוקדם מאוד, חלומות מטרידים החלו לפקוד אותי, ברובם צמחו לאנשים שהכרתי שיערות לבנות, הייתי מתעוררת מהחלומות האלו מזיעה ומפוחדת.
כך קרה גם ביום שני, התעוררתי בחמש ארבעים, אור בוקר אפרפר הסתנן מהחלון, התקשיתי להתיישב.
נזכרתי שאני חייבת לחזור היום לבית הספר.
קמתי מהמיטה בבת אחת וניגשתי לארון, שפשפתי עיניים ומשכתי החוצה גופייה בצבע טורקיז, לבשתי אותה ברישול ונותרתי עם מכנסי הפיג'מה האפורים והרחבים, תחבתי את רגלי לתוך כפכפים ואספתי את שיערי החום והגלי לקוקו גבוה, דואגת שיראו את הפסים הזהובים שבו.
בדקתי שלא שכחתי כלום והכל נמצא בתיק שלי, צחקתי כשהבנתי את האירוניה שבמשפט, לא שכחתי כלום, בעצם שכחתי הכל.
ירדתי למטבח, מקס ואבי אכלו ארוחת בוקר, מקס היה שקט ונראה טרוד מאוד, הופתעתי לראות שהם כבר ערים, השעה עדיין לא הייתה שש ועשרה, בדרך כלל אבא שלי קם בזמן הזה.
"מה קרה?" שאלתי בחיוך והתיישבתי לידם.
"אנחנו מזמינים מטפלת." אמר אבא שלי בפשטות.
"מה?"
"מטפלת, מטפלת בטראומות וכאלו, היא תעזור לך להיזכר, היא תבוא היום בצהריים, אז תבטלי כל דבר שקבעת, זה חשוב יותר." אמר אבא שלי, אחי נראה עצוב בצורה מפתיעה.
"אבל אמרתי לחברים שלי שנלך בחמש לעשות את העבודה על העיירה…" מלמלתי.
"זה בסדר, היא תלך בחמש, ותבוא בשלוש." אמר אבא.
"טוב… אני קבעתי עם היילי וכריס ללכת מוקדם יותר לבית הספר אז…" מלמלתי והבטתי בגועל באוכל, דחפתי את הצלחת עם הדגנים והחלב לעבר אבא וקמתי מהשולחן.
"אני הולכת." הוספתי והרמתי את התיק, לא הבטתי לאחור ויצאתי מהבית.
לא היה לי מה לעשות, אז הלכתי לביתה של היילי. לצערי גיליתי שהדלת עדיין אטומה בקרשים ושהחלון חסר זגוגית כדי שיהיה אפשר להיכנס, נאנחתי וויתרתי על הרעיון.
לא ידעתי איפה כריס גרה, או איפה מלי ואריאל גרות, ואז נשארה לי רק ליסה.
נזכרתי במשפט אחד: כל פעם שהייתי באה לבקר את אמא שלי בבית הקברות.
הייתה לי הרגשה שאני יודעת איפה אני יכולה למצוא את ליסה, פניתי לכיוון בית הקברות.
היא בהחלט הייתה שם, לבושה בחולצה שחורה עם שרוולים ארוכים וקפוצ'ון, מכנסיים שחורים עם פסים כתומים לצדדים ונעליים כחולות עם ריסוסים שחורים, שיערה היה מוסתר בתוך הכובע אבל ראיתי הבזק של שיער חום ולבן, משהו במראה שלה עורר את הזיכרון שלי אבל זה רק הכאיב לי, לא הצלחתי להיזכר בכלום.
התיישבתי לידה, היא הרימה את מבטה והביטה בי בהפתעה.
"מה את עושה פה?" היא שאלה בנימה קצת תקפנית מידי.
"מצטערת, רק הגעתי לפה כי אין לי מה לעשות, אני אלך אם אני מפריעה לך…" התכוונתי ללכת אבל ליסה עצרה אותי באנחה כבדה.
"את מתחילה להיזכר נכון?" היא שאלה בחיוך מזויף.
"לא, אני מרגישה את הזיכרון שלי מנסה להשתקם כשאני רואה דברים מסוימים, אני חולמת על דברים משונים, אבל אני לא מצליחה להיזכר בדבר." מלמלתי בעצב.
"על מה את חולמת?" עיניה של ליסה אורו.
"סתם… שכל מי שאני מכירה מתחיל לצמח שיער לבן. לפעמים מתווסף קטע שבו אני הורגת אותך ואת ריי, הקטע הכי מפחיד…" אמרתי בבהלה, ליסה נראתה מטורפת יותר מרגע לרגע, בית הקברות נראה מפחיד, הצטערתי שבאתי.
"אני יודעת! אני מבינה! הספר לא מיועד לי! את המיועדת!" צרחה ליסה וברחה משם בקריאות שמחה, החלטתי לא להתעכב בבית הקברות המפחיד אחריה והלכתי משם גם.
הלכתי הישר לבית הספר, בכיתה המתינו לי כריס והיילי, הן נראו עייפות והנחתי שהן שוב ישנו אחת אצל השנייה.
"תתחילו להזמין אותי למסיבות שלכן, אני צריכה משהו להסיח את דעתי מהצרות שעוברות עלי." אמרתי באנחה והתיישבתי במקומי, הן החליפו מבטים דואגים.
"מה קרה?" שאלה כריס בעניין כשריי נכנסה לכיתה.
"היום מתחילים את העבודה על העיירה, נכון? ניפגש ליד בית הספר ונלך לספרייה?" שאלה ריי מיד.
"איזו ספרייה?" שאלתי בבלבול.
"הבית ספרית… הספרייה של כל העיר, היא פתוחה כל הזמן אבל היא נחשבת חלק מבית הספר." אמרה היילי, נאנחתי בכעס כשלא הצלחתי עדיין להיזכר במה מדובר.
"בסדר, ניפגש בחמש?" החלפתי נושא.
"בחמש." אישרה היילי, כריס נראתה עצבנית.
"בארבע אני והשתקניות הולכות לעשות את העבודה, והן עולות לי על העצבים. הן לא יכולות להיות קצת פחות ביישניות?! הן לא מדברות בכלל!" כריס התפרצה, אני והיילי צחקנו עליה.
"טוב, תמשיכו לדבר, אני הולכת." אמרה ריי והלכה לקצה הכיתה, היא התיישבה והחלה לשרבט דברים על הדפים.
המילים נשמעו לי מוכות במעורפל, אבל ברגע שניסיתי להבין למה ראשי החל לכאוב וויתרתי.
הילדים החלו לנהור לכיתה, ליסה לא הגיעה, למזלי גם ג'ון ושאר החברים החדשים שלו לא הגיעו, השמועות אמרו שהם עשו מסיבת פיג'מות ונדבקו כולם בשפעת.
השיעור הראשון היה שיעור אנגלית, המורה הייתה צעירה אבל קשוחה מאוד, השיעור היה משעמם ללא ההערות הבלתי פוסקות של רוג'ר והטמטום של אנסטסיה, אני והיילי דיברנו כל השיעור והתעלמנו מההערות של המורה, לפחות עד שהיא הוציאה אותנו מהכיתה.
היום עבר די מהר ובדפוס דבוע: שיעור, דיבורים, המורה צועקת, אני והיילי בחוץ, הפסקה.
עד שבשיעור האחרון נכנסה ג'יין, המחנכת שלנו.
"המורה שלכם להיסטוריה חולה, אז אני מחליפה אותה, ואני רוצה להודיע כמה הודעות ואז אני אתן לכם שיעור חופשי ותוכלו ללכת הביתה." אמרה ג'יין והתיישבה מאחורי השולחן של המורה, אני הקשבתי לה בדריכות והתעלמתי מהבקשות של היילי לעוד משחק של איקס עיגול.
"ביום רביעי האחרון התאבד ילד מכיתה י'7, שבוע לפני כן תלמידה מאותה הכיתה תלתה את עצמה, הלימודים ביומיים הקרובים יבוטלו וביום חמישי יהיה הפנינג מיוחד שבו יסבירו לכם דברים על התאבדות וכן הלאה." אמרה ג'יין, הילדים אפילו לא מצמצו מהמידע על ההתאבדות, הם נראו אדישים במידה מפתיעה.
"בגלל החופשה הלא צפויה אני מקרבת את מועד הגשת העבודה לגבי העיירה, תאלצו להגיש אותה בעוד חודש בדיוק." הוסיפה המורה, עכשיו כל הילדים החלו למחות ולצעוק, זה עצבן אותי.
"אכפת לכם מזה שתעבדו קצת יותר מהר אבל לא מזה שהילדים התאבדו?!" צרחתי, היילי לחשה לי להירגע ולא למשוך אלי תשומת לב.
"שבי בשקט גברת סבן, זה שאבא שלך מנהל את החקירה לא אומר שאת יכולה להרשות לעצמך להתנהג כמו פרא אדם." אמרה ג'יין בקשיחות ואני טמנתי את ראשי בידי ועצרתי את הכעס שפעפע בי.
"כמובן ששמתם לב שרובין לא הייתה בשבוע האחרון, זה מכיוון שהיא איבדה את הזיכרון. אבקש מכם להיות יותר רגישים כלפיה ולהזכיר לה כל דבר שתשכח." אמרה ג'יין בנימה מסכמת.
"וזהו, משוחררים." הוסיפה, מיד כולם החלו להתארגן, אני והיילי נותרנו אחרונות.
"תבואי אלי עכשיו?" היא שאלה אותי כשיצאנו מהשער.
"לא… יש לי מטפלת שאמורה לעזור לי להחזיר את הזיכרון אלי אז אני לא יכולה…" נאנחתי בעצב.
"תסבלי חמודה." היא חייכה ופנתה שמאלה, אני המשכתי ישר עד קצה הרחוב ואז פניתי ימינה והגעתי לבית שלי, מקס חיכה לי עם סרט אקשן ופופקורן בסלון.
"מה קרה? לא מזמין אליך אף אחד, לא הולך לשום מקום… לך אין מטפלת אתה יודע." אמרתי בחיוך.
"הייתי מזמין אם היה לי את מי." הוא אמר בעצב, נזכרתי במילותיה של ג'יין היום לגבי הילדים שהתאבדו, י'7 הייתה הכיתה של אח שלי, אז רגע…
הדברים התחברו, אם מדובר על רביעי האחרון… עדיין הייתי בבית, אבל לפני שבועיים ביום רביעי, זה קצת אחרי שהגענו לפה, זה בערך הזמן שבו מקס החל להראות מדוכא מהרגיל, היום שבו הייתה לנו את השיחה המוזרה בבוקר לפני שנפגשתי עם כריס, היילי וליסה ורבתי מכות בשביל להגן על מלי ואריאל.
"החברים שלך התאבדו?" שאלתי ללא רגישות.
"איך את יודעת?" הוא כיבה את הטלוויזיה.
"כי הלימודים מבוטלים בגלל זה, המורה שלנו אמרה לנו. מחר ומחרתיים לא לומדים, ויום חמישי יש פעילות." אמרתי.
"בסדר… אני הולך." הוא אמר, נעל כפכפים ויצא מהבית.
למרות שהייתי מוטרדת מההתנהגות שלו הבטן שלי הציקה לי יותר, הוצאתי עוף מהמקרר וחיממתי אותו, אכלתי והלכתי לחדר להכין שיעורים.
בשעה שלוש בדיוק היה צלצול בדלת.
סגרתי הכל והתארגנתי בשביל להראות טוב יותר, לבשתי טייץ שחור ואספתי את השיער מחדש, הפעמון צלצל שוב.
"פותחת!" צרחתי וירדתי למטה, פתחתי את הדלת.
בפתח עמדה אישה בשנות השלושים לחייה, שיערה הבלונדיני היה פזור על כתפיה, עיניה הכחולות התרוצצו במהירות ובחנו אותי לכל אורכי, היא הייתה לבושה בז'קט אפור וחצאית תואמת, מתחת לז'קט הייתה לה חולצה לבנה ועל רגליה היו נעולות נעלי עקב בגובה שלא בייש את מגדלי התאומים.
"שלום. אני אריקה, אני המטפלת שלך, נעים להכיר אותך." היא הושיטה את ידה ללחיצה, בלית ברירה נעניתי לה ולחצתי את ידה.
"שנעלה לחדר שלך?" היא שאלה וצחקה, בלי לקבל רשות היא נכנסה וסקרה את הבית.
"למה את ממתינה ככה בפה פעור? זבובים יכנסו! בואי, נתחיל בטיפול." היא עלתה במדרגות לחדר שלי והותירה אותי לסגור את הדלת לצאת מהשוק שנכנסתי אליו.
כמובן שציפיתי לדברים גרועים, אבל לא עד כדי כך.
"את באה?" היא צרחה מלמעלה.
"באה." אישרתי וסגרתי את הדלת.
נו, נראה שאני אסבול היום.