עיירת רוזוולד פרק 8

חזרתי הביתה מאוחר מאוד, אחד בלילה למען האמת.
ברגע שנכנסתי ראיתי את אבא שלי ואת אחי, הם ישבו סביב השולחן במטבח ודיברו בקולות נמוכים. ברגע שנכנסתי הם קמו וישר התנפלו עלי בחיבוקים.
"רובין! את בסדר! אנחנו כל כך דאגנו!" צרח אבא שלי ומקס הנהן והצטרף למקהלת הקולות הנרגשים.
"תרגעו, אני רק הייתי אצל כריס. במקום שבו אני רצויה." אמרתי ומיד הצטערתי על כך.
"אנחנו רוצים אותך כאן, ולגבי זה יש גם חדשות טובות." אמר אבא שלי במבט פגוע אבל מיד התגבר על העלבון.
הם הושיבו אותי ליד השולחן והתיישבו מולי, חייכו חיוכים גדולים אבל מזויפים ואמרו ביחד, "את לא נוסעת!"
שתקתי כמה שניות ועיכלתי את המידע.
"גם ויתרתי על אריקה. אני מצטער רובין, לא ידעתי כמה נפגעת מזה. אני משאיר אותך כאן ולא עוזב אותך לרגע." אמר אבא שלי, המשכתי לשתוק. לא בגלל שלא היה לי מה להגיד עכשיו, פשוט כל כך כעסתי עליו שהייתי הורגת אותו אם הייתי מתחילה לדבר.
איך הוא יכול לעשות לי את זה?! בהתחלה להבהיל אותי למוות ולרצות לשלוח אותי למיזורי ואז, אחרי שאני נעלמת להרבה זמן וחוזרת באחד בלילה הוא יכול לבקש סליחה עלובה שכזו ולהעמיד פנים שהכל בסדר, ולצפות שאני אסלח?!
"זה לא בסדר אבא. זה ממש לא בסדר." אמרתי וברחתי לחדר שלי.
שכבתי ערה כל הלילה, מכוסה עד הראש בסמיכה שלי. כשהשחר החל להפציע קיבלתי החלטה.
קמתי ולקחתי את תיק בית הספר שלי, לקחתי כמה שיותר בגדים ודברים חיוניים כמו משחת שיניים, מסרק ועוד, אספתי אוכל וסגרתי הכל.
התגנבתי מהבית וסגרתי בעדינות את הדלת אחרי, בדקתי שאף אחד לא שמע אותי והלכתי לבית הספר.
נעצרתי ליד השער וחישבתי את האפשרויות שלי.
אני יכולה לחכות כאן לפתיחה של בית הספר, ללמוד כרגיל ובסוף היום לבוא לכריס ולספר לה הכל.
אני יכולה לבוא עכשיו לכריס, אבל זה לא אפשרות טובה בכלל.
ואני יכולה לברוח ולשכוח הכל מאחורי.
החלטתי לחכות לפתיחה של בית הספר. ישבתי ליד השער כמעט שעתיים ובזמן הזה הספקתי להירדם והתעורר, נשארתי חצי ישנה ובהיתי בקרקע המון זמן.
לפתע משהו חסם את השמש, הרמתי את מבטי וראיתי את היילי וכריס מביטות בי בבלבול.
"מה את עושה פה?" שאלה כריס.
נעמדתי והנחתי יד על כתפה.
"סיפור ארוך מאוד שאני אספר לך בכיתה. בואו." אמרתי ולקחתי אותן לכיתה, הן הלכו אחרי בצייתנות אבל יכולתי להרגיש שהן חסרות סבלנות, התיישבנו בפינה בכיתה והתחלתי לספר להן.
בהתחלה הן שמחו שאני נשארת, אבל כששמעו על ההתנהגות של אבא שלי ומה שחשבתי הם מיהרו להסכים איתי.
"את יכולה לבוא לגור אצלי. אני בטוחה שההורים שלי יסכימו. את גם אירחת אותי כשהיינו במשבר." אמרה היילי כשסיימתי.
"תודה היילי. אני אבוא אליך היום אחרי הצהריים?" שאלתי.
"ברור. מה שתרצי." היא אמרה ולפתע ריי נכנסה לכיתה, ואחריה ליסה, הן הלכו אחת ליד השנייה ודיברו, ליסה אמרה משהו וריי צחקה. ריי העירה משהו וליסה צחקה, אני, היילי וכריס הבטנו בהן בהפתעה.
"ממתי הן חברות?" שאלתי את היילי.
"אין לי מושג…" היא מלמלה, ליסה וריי ניגשו אלינו.
"היי, חברה! ריי תצטרף אלינו היום, טוב?" שאלה ליסה והתיישבה לידנו כאילו הכל כרגיל.
"מי אמר לך שהיא יכולה להיות איתנו?" שאלה כריס בכעס.
"היא עובדת איתנו! חוץ מזה, היום אנחנו צריכות להתחיל את העבודה." אמרה ליסה, היא העיפה אלי מבטים חוששים עם כל מילה.
"אנחנו עדיין לא אמרנו שהיא יכולה להסתובב איתנו. מה גרם לך להיות חברה כל כך טובה שלה?" שאלתי.
"סתם.. דיברנו והבנתי שהיא לא גרועה בכלל." אמרה ליסה.
"בדבר אחד את צודקת, אנחנו חייבות להתחיל לעבוד. נלך היום לספרייה של בית הספר?" שאלה היילי.
"כן." הסכמתי והחלטתי להתעלם מהעניין המוזר. משהו בראשי עקצץ, דברים בראשי התחברו. אבל הזיכרון שלי מנע מהם להראות את הפיתרון שכה רציתי לדעת.
המורה נכנסה. הלכנו למקומות שלנו.
למדנו שעתיים לשון ואז חשבון, מדעים שעתיים ובסוף היום היה ספורט.
כשיצאנו למגרשים ניגשתי לריי וליסה, היילי ישבה לידן אז קראתי גם לה.
"כולנו יודעות שהשיעור הזה מיותר, אז בואו נלך עכשיו לספרייה." הצעתי, ליסה הסכימה מיד. היילי קצת חששה להבריז משיעור אבל ריי שכנעה אותה, ביקשנו כל אחת בתורה אישור ללכת לשתות והתאספנו מול הכיתה.
"מישהי יודעת איפה הספרייה?" שאלתי.
"אני." אמרה היילי. היא הובילה אותנו בשלושה גרמי מדרגות ומסדרון אחד ארוך לשתי דלתות שקופות גדולות, היילי נעצרה והציצה פנימה.
הצצתי איתה. בפנים ראיתי מבואה קטנה שבה ישבה מאחורי הדלפק ספרנית בת שישים בערך, עם שיער מאפיר קצר ודליל וקמטים רבים, היא הייתה לבושה כמו היפית וידיה תופפו על השולחן, באוזניה היו תחובות אוזניות לבנות. היא נראתה כאילו היא מאזינה למוזיקה קלסית, עם התנועות העדינות של היד שלה.
"בואו ניכנס." אמרה היילי, נכנסנו באיטיות פנימה ומצאנו לעצמנו בין כל המדפים שולחן קטן.
"שכל אחת תלך לאסוף ספרים ותיקח כמה שיותר. הכל על תולדות העיירה." אמרה ליסה, כולם התפזרו.
אספתי שלושה ספרים, השם של הראשון היה 'תולדות העיירה שלנו', השם של השני הפחיד אותי מעט באורך שלו: 'תולדות עיירת רוזוולד, שיעורים לכיתות הגבוהות, אסור על פי המלצת שר החינוך'.
הספר השלישי היה דק מאוד, היו בו בקושי עשרה עמודים. הוא נראה עתיק מאוד והדפים שלו הצהיבו והתפוררו, הכריכה שלו הייתה אדומה עם עיטורים מוזהבים. השם שלו היה גם קצר כמוהו וכתוב בזהב על הכריכה: 'תולדתנו, מאת המכשף קרוז'.
חזרתי לשולחן והתחלתי לקרוא את הראשון, סיכמתי דברים חשובים במחברת שלי.
עשיתי אותו הדבר עם השני, החברות שלי עשו כמוני ובמשך כמה שעות ישבנו וסיכמנו חומר במחברות.
כשהשעה הייתה שבע הרשיתי לעצמי להניח הכל בצד ולעבור לקרוא בחוברת.
בשלושת העמודים הראשונים היו אזהרות, העמוד הרביעי היה ריק.
בעמוד החמישי סוף סוף מצאתי את הפרק הראשון.
התחלתי לקרוא בקול, כולם הפסיקו לקרוא ולסכם כדי להקשיב לי.
"עיירת רוזוולד, למרות המראה העלוב שלה, היא אחד המקומות העתיקים והמדהימים ביותר בעולם כולו.
העיירה נמצאת במרכז ארצות הברית וגודלה הוא בקושי עשרה קילומטרים רבועים [על פי הבדיקות שנערכו ב2003], בעיירה יש שלוש מאות אנשים. כמות אוכלוסייה זעירה ביותר.
אבל על דברים כאלו אתם יכולים לקרוא גם בכל ספר אחר. בספר שנכתב על ידי מכשף אתם תקראו על דברים חשובים ומעניינים יותר. אני כאן כדי לספר על הקללה של העיירה. על היומן.
היומן מקלל את העיירה מאז שחרית ימיה. כשהייתה עוד עיירה צעירה לפני כמעט אלף שנה הוא הופיע מידי פעם והפליל נשים בכישוף.
חמש מאות שנים מאוחר יותר אני הגעתי. לכדתי את היומן וחקרתי אותו לעומק, אבל הוא התנקם בי וכיוון אלי את הקללה שלו. נאלצתי לשחרר אותו לחופשי. " כחכחתי בגרוני והעברתי עמוד, המשכתי מיד לקרוא.
"את הממצאים שלי שימרתי בביתי. הבית הנטוש ברחוב מייפל 42. ידעתי שאנשים רבים יבואו לחפש אותי, ולכן כישפתי את הספר הזה שבו אני עומד להסביר איך להגיע לבית שלי כך שרק האדם הנכון יוכל למצוא אותו.
אם אתה קורא ספר זה אתה מיוחד. אתה חייב לבוא מיד לבית שלי ולמצוא את הממצאים שלי, לעצור את היומן מלקלל את העיירה ולהחזיר אליה את החיים השלווים של פעם. לפני שהיומן הנורא הגיע.
אתה לא יכול להתחמק מהיעוד שלך, אתה חייב להגיע לשם מהר ככל האפשר. לא משנה איפה אתה או מה אתה עושה. לך לשם, היום או מחר. בקרוב. אל תמשיך לקרוא עד שלא תגיע לרחוב מייפל. סגור את הספר מיד." קראתי וסגרתי את הספר.
"תמשיכי לקרוא!" דרשה היילי.
"לא, אנחנו נלך מחר לבית שלו ושם נמשיך לקרוא." אמרתי.
"זו מתיחה!" טענה ריי בכעס. "תזרקי את זה!" היא דרשה.
"לא זאת לא. היילי, בואי הביתה. מחר אנחנו הולכות מיד אחרי בית הספר לבית הזה. ואתן יכולות לא לבוא, זוג משונות. אבל אנחנו הולכות לשם. בואי היילי." אמרתי וגררתי אותה משם, ליסה וריי נשפו מאחורינו בכעס.
"אתן חיות באשליות! בסרטים!" קראה ריי אחרינו, אבל התעלמתי.
הן יכולות ללכת לעזאזל. הייתה לי הרגשה טובה בקשר לבית הזה. הרגשה טובה מאוד, והתכוונתי ללכת לשם.