עיר מעופת פרק 39

אני מכניס עוד ספר לתיק בזמן שהמכונית של ג'ילי צופרת לי מבחוץ.
"אני בא! אני בא!" אני מלמל לעצמי ומתחיל להכניס דברים מבלי להבחין.
אימא שלי מתפרצת לחדר. "נו? מה קורה?!" היא דורשת לדעת. "ג'ילי צופרת כבר עשר דקות."
"הנה, אני בא! אני בא!" אני מלמל ומניח את התיק האדם על כתפי. הוא כבד אבל אני לא נותן לזה להטריד אותי. אני מנשק את אימי על המצח ומתחיל לשעוט במדרגות. אני יוצא מהדלת ורץ לכיוון המכונית.

"אנחנו מאחרים." אומרת ג'ילי ומתחילה לנסוע במהירות.
"זאת אשמתי..מצטער.." מלמלתי וסידרתי את התיק בין הרגליים.
הדממה במכונית הייתה לא נוחה. היינו צריכים לדבר על אתמול-שנינו ידענו את זה-אבל לא ממש רציתי להיכנס לפרטים. ג'ילי כנראה הבינה איך הרגשתי ושתקה, מידי פעם בחנה אותי מזווית עיניה.
"ג'ילי..לגבי אתמול..את לא היית הבעיה..זה היה הנחש.."
"אני יודעת." אומרת ג'ילי, מביטה בי לשנייה ומיד חוזרת לכביש.
"אני יודעת שאני לא הבעיה. ואני יודעת שיש לך סיבה מוצדקת לעזוב ארוחה מושלמת שקמילה עזרה לך להכין."
ג'ילי מתחילה לצחוק ואני מעביר עלייה את מבטי.
"איך גילית?"אני שואל.
ג'ילי צוחקת צחוק קליל. "אתה לא היחיד עם המרגלים בכיס. יש לי כמה משלי."
"הו, באמת?" אני צוחק. "כמו מי?"
"אתה לא באמת חושב שאני יגיד לך, נכון?"
אני צוחק. "לא. אני דווקא לא מצפה לזה."
"יופי." היא אומרת והחיוך לא סר מפנייה.
עכשיו הדממה נוחה ואפילו די נעימה.

אני מעיף מבט מהיר בג'ילי ומבחין שהיא מסמיקה ומחייכת לחיקה.
אני מחייך חיוך קטן, ומקיף בעיגול את התשובה הנכונה, לאחר מכון אניני שולח לה את הפתק.
ג'ילי פותחת את הדף, צוחקת, כותבת כמה משפטים על הדף ומחזירה לי את הפתק, אני קורא את הפתק ושולח מבט אל ג'ילי. היא מעתיקה מהלוח, המצח שלה חרוש כמטים וכשהיא מבחינה במבטי, היא מסמיקה, מחייכת וממשיכה להעתיק מהלוח.
אני מחליט לשמור את הפתק אצלי. אני מכניס אותו לכיס, פותח את המחברת ומתחיל להעתיק מהלוח.

"פססט..טיילור.."
אני מבטי הצידה ורואה את נודלה מושיטה לי את יד קמוצה המכילה בתוכה פתק לבן קטן.
אני מעיף מבט בג'ילי, בנודלה-ולוקח את הפתק.
הדבר היחיד שיש עליו זה חותם מדויק של שפתיים אדמות ולחות.. את הפתק הזה אני מחליט להחזיר.