עיר עתידית | עונה 3 – פרק 24

הקול של טום העיר אותי מהבהייה שהייתי שקוע בה "איך ידעת את זה?". ניסיתי לחשוב, איך באמת ידעתי את זה?
"ראיתי את זה בעיניו" עניתי, מעט מבויש, איך אפשר לראות את זה בעיניים בלבד?
היה נראה שזה בדיוק מה שעבר בראש של טום. "לא הבנתי" הוא מילמל. "ראיתי בעיניו פחד, חרטה, ראיתי בעיניו מוות". טום ניסה להביט בעיניו, זה היה קצת מביך, להביט בעיניו של אורגון. "אני לא רואה את זה…" הוא אמר בשקט. "אני רואה את זה כי זה מה שראיתי בעיניי כל הזמן" עניתי בחלש, אבל שוב פעם שמעו אותי בכל החדר הרחב. הרגשתי יד מונחת על כתפי, זאת הייתה אדיסון "רון…" היא לחשה, רק אני שמעתי אותה, היו בקולה רחמים. זה לא מצא חן בעיניי, זה גרם לי להרגיש כמו ילד קטן. "אני בסדר!" צעקתי, אדיסון נרתעה מעט לאחור. יהלי ניסה להחליף נושא "בחזרה לעניינו. רון, מה לדעתך צריך להיות העונש של אורגון?" עניתי כמעט בלי לחשוב "מוות".
"אתה בטוח?" טם שאל. הבטתי בפניו של אורגון, ראיתי על פניו הבעת תודה. מוות זה מה שהיה צריך. "להתראות אורגון" לחשתי. אורגון הנהן בשקט. "ביי רון" הוא לחש בתשובה. טום סימן לאיש גבוה שעמד שם בצד. האיש התקרב ונשא את אורגון מהחדר. שנייה לפני שנעלם אורגון מעיניי לנצח הבחנתי בעוד ניצנוץ בעיניו, הפעם היה זה לא דמעה אלא דמעות, דמעות של אושר. "ביי אורגון" שמעתי את הלחישות של כולם, הבחנתי דרך קולם שהם לא היו בטוחים בהחלטתי. אבל אני הייתי בטוח בה, זה הספיק לי. הדלת נסגרה. "זהו" טום לחש. "זה נגמר" אמר יהלי. אמה התקרבה אלי ועמדה לידי "סוף כל סוף" היא אמרה. פתאום נפל לי האסימון, "המגוייסים" אמרתי "הם עדיין נלחמים בצבא שלו". הבטנו אחד בשני כמה שניות עד שאמה צעקה בפחד "בוא כבר!!!". יאצנו מהר מהחדר, אדיסון, יהלי וטום הלכו בעקבותינו. יצאנו החוצה לחצר בית הספר הגדולה. עדיין נחלמו שם, מזווית עיני גיליתי את אלינה גו', מפילה עשרות עב"מים עם קשתה. החבל היה שהם התרוממו לאחר מכן, רק אחרי כמה חצים הם נפלו. בראד בוגניו זרק סכינים על כל עב"ם שקלט בעיניו, והוא בשונה מאלינה הצליח להרוג את כל מי שפגע בו. חולצתו הייתה קרועה ודם רב זלג מזרועו, אך היה נדמה שהוא לא שם לב לכך, הוא נחלם כדי לנצח, הוא נלחם כדי להרוג.
הבנתי בעוד אנשים שנלחמו שם, כולם היו נראים מיומנים לחלוטין, אך הצבא של אורגון היה כה גדול. כדור הכוח נעלם ממזמן, ברגע שיהלי, אדיסון ואני הלכנו. כבר ניצחנו, כך היה אמור להיות. 'אז למה הם עדיין נלחמים?' שאל מוחי המבולבל. צעקה רמה נשמעה פתאום, ומי דיבר? לא אלא…

אמה?