מוקדש לכל מי שקורא, באמת כל מי שמספיק אכפת לו בשביל לקרוא אני אקדיש לו כל פרק לא אכפת לי, פשוט תקראו ותגיבו!!!!!!!!! אני כבר מתחילה לאבד תקוות, אני אפסיק לכתוב פרקים באמת... מוחעחעחעחע :( :(
(אל תדאגו אני אכתוב פרקים אפילו אם אני אהייה הבן אדם האחרון בעולם - למרות שזה יהייה די מוזר). אז בקיצור ממש ממש ממש ממש מקווה שאהבתם, ממני בהמון המון אהבה סתיו הידועה בכינויה סיסי...

עיר עתידית – פרק 8 – עונה 2: החזרה לחיים, לא משהו…!

30/10/2011 525 צפיות 3 תגובות
מוקדש לכל מי שקורא, באמת כל מי שמספיק אכפת לו בשביל לקרוא אני אקדיש לו כל פרק לא אכפת לי, פשוט תקראו ותגיבו!!!!!!!!! אני כבר מתחילה לאבד תקוות, אני אפסיק לכתוב פרקים באמת... מוחעחעחעחע :( :(
(אל תדאגו אני אכתוב פרקים אפילו אם אני אהייה הבן אדם האחרון בעולם - למרות שזה יהייה די מוזר). אז בקיצור ממש ממש ממש ממש מקווה שאהבתם, ממני בהמון המון אהבה סתיו הידועה בכינויה סיסי...

עיר עתידית – פרק 8 – עונה 2: החזרה לחיים, לא משהו…:
התעוררתי! הייתי שכוב על הרצפה, זרוע הנחש כבר חזרה לאדמה. היה נראה שיהלי אדיסון ואמה לא שמו לב שקמתי וגם כך לא אורגון וחייליו. נשארתי שם כמה שניות ואז קמתי. ברגע שקמתי אדיסון התנתקה מהשרשראות החזקות מרב אושר ורצה לחבק אותי אבל לא הספיקה כי אורגון כבר שלח אליה כדור אור גדול שפגע בה בעוצמה. "רון!" יהלי ואמה קראו פה אחד. אדיסון ישבה על הרצפה עייפה וסובלת מכאבים. אורגון כעס "אמרת לי שהוא מת!!" הוא צעק על אחד משומריו, החיילים מאחורה נרתעו למשמע הצעקה, אורגון המשיך: "אמרת לי שהוא מת!! אז איך הוא חי?" ניסיתי לנצל את הזמן כדי לברוח, אבל כדור האור שפגע באדיסון עכשיו פגע בי, הרגשתי כאילו אלף סכינים חותכות אותי נפלתי על הרצפה כמו אדיסון. "טוב, עד עכשיו הייתי מנומס אליכם עכשיו אני אראה לכם מי אני" אמר לנו אורגון. הוא הקיש באצבעותיו כדור האור החל לגדול, הוא היה כעת יותר גדול ממני כפול 10 אולי. הכדור אור החל לעוף לעברינו, ברחנו 'המלאך אמר שאני אמות עוד הרבה זמן… האם זה עכשיו? האם בגלל ששם אין זמן אז עוד הרבה זמן זה עכשיו? האם הוא שיקר? האם אני הולך למות שוב והפעם הוא ייתן לי למות כי לא נזהרתי?' על כל השאלות האלה לא חשבתי עכשיו כי כבר רצתי לאדיסון להגן עליה בגופי מהכדור הגדול. כולנו היינו ספוגים דם, יהלי ואמה רצו מאחורי לכיוון אדיסון גם, כולנו ידענו שהיא הכי סובלת עכשיו, היא מלאה דם יותר מכולנו, היינו חייבים להציל אותה. חיבקתי אותה מהר לפני שהכדור בא, אמרתי לה שאני אוהב אותה… לרגע היה נדמה שהכדור הולך לפגוע בנו אבל אז הגיע כדור אחר… הכדור האדום של אדיסון, יצא ממנה ונכנס לתוכה היא החזיקה בנו ושוב הרגשתי את ההרגשה הנוראית הזאת שהבטן מתהפכת וסחרור ואז מצאתי את עצמי עומד ליד יהלי, אמה ואדיסון במרחק אלפי קילומטרים מהמחבוא של אורגון… השיער החום הבהיר של אדיסון היה פרוע ועיניה הכחולות העמוקות היו אדומות אבל על הפנים שלה היה חיוך, היא ישר רצה אליי וחיבקה אותי. הבנתי למה, זה היה כי אמרתי לה שאני אוהב אותה… זה החזיר לה את הכוח, גם יהלי ואמה התחבקו כולנו התנשמנו, זאת הייתה חוויה נוראית, אבל ידענו שכעת אורגון רודף אחרינו… והוא לא יעצור עד שימצא. אז נותר לנו הדבר הקשה מכל: להרוג את אורגון…


תגובות (3)

היי סתיו תמשיכי לכתוב כי את כותבת מאד מאד יפה אוהבת לקרוא את סיפורייך ממתינה להמשך דחוף באהבה בקי ♥♥♥

31/10/2011 09:15

אוףף!!!
תגיבו מוחע………… :( :(

31/10/2011 09:37

100מם

31/10/2011 09:41
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך