עלים – חלק 1

"איפה את? תעני לנו, בבקשה, מתוקה. אנו כל כך מודאגים."
קולה של אמי היה מלא ברגשות ביום ההוא. קול הפעמונים העדין שלה היה מהול בדאגה, בכאב, באכזבה, בתשישות. ניסיתי להתנחם בכך שקולה היה מודאג יותר משלי אפילו, אך ידעתי שנחמה זו לא תהווה יותר משקר גס עבורי.
"אם! בעוד שעה הלוויה. עוד נאחר בסוף."
קולו של אבי היה עצבני יותר, כנראה בשביל לכסות על הצער. הוא לא היה אדם של רגשות, אפילו לא ביום בו קרה האסון.
שכבתי על גבי בצלו של עץ האלון הגדול, אשר היה נטוע באמצע שדה החיטה. אף אחד לא היה יכול לראות אותי שם, הייתי שקועה עמוק-עמוק בין הצמחים הגבוהים, נכלמת בתור עצמי ובתוך הצער האינסופי של יכולתי להסתירו עוד. השמיים היו כחולים לגמרי, אבל בעיניי, כחול הוא כבר לא צבע חיובי; הייתי עוד בהתלבטות אם נשאר דבר חיובי בעולם.
"היא פה," ליאנה עמדה ממש לידי פתאום. היא הקימה אותי בכוח. "דג מלוח, אחותי."
שילבתי את ידיי בזעף כשהוריי התקרבו אלינו. "הו, מתוקה שלי." אמי חיבקה אותי ללא היסוס. "למה נעלמת לנו כך? אחותך חיפשה אחרייך במשך שעות."
משכתי בכתפיי. לא החזרתי לה חיבוק. "רציתי קצת להיות לבדי."
"מקווה שניצלת את הזמן היטב, כיוון שהגיע הזמן להתארגן." אבי הציץ בשעונו. "זה מתחיל בעוד פחות משעה."
בלעתי רוק. "יהיה זה הכרחי אם אבוא? לא חושבת שאוכל לעמוד מול הקבר שלה ולא לבכות."
אמי הניחה יד על כתפי. "זה בסדר לבכות בלוויה. אם ישנה שעה מדויקת לבכות על מת, זוהי השעה."
"חוץ מזה, את חייבת לה את זה," סיננה ליאנה, לא בקול רם, ואז פנתה לחזור הביתה. אבי אחריה ואמי הושיטה לי יד בחיוך קטן בעודה אומרת, "נעבור את זה ביחד."
אבל לא רציתי לעבור את זה ביחד איתה. אנה הייתה החברה הכי טובה שלי, לא שלה. אבל לא אמרתי לה כלום, פשוט נתתי לה להוביל אותי כל הדרך בחזרה.
לבשתי שמלה שחורה מקטיפה שהגיעה עד ברכיי, ולה שרוולים שהגיעו עד מרפקיי. עטיתי גרביונים שקופים ונעלי עקב שחורות, לא גבוהות במיוחד, ופיזרתי את שיערי לאחור שהגיע עד אמצע גבי. הבטתי על עצמי במראה אולי חמש דקות שלמות, ושום דבר מלבד פניה לא עלה במוחי; אפילו לא מחשבת צער קטנה, או זיכרון של שתינו משחקות בברביות בגיל שש, או צליל הצחוק העצוב שלה כשליוויתי אותה לכימותרפיה בכל פעם. "אמבר." אמי הופיעה בדלת חדרי. "מוכנה?"