על גג העולם-פרק ראשון (הקדמה)

על יד הנחל ההוא, ממש מול הבית, עמדו שתי נשים, אחת מהן החזיקה בידיה שתי תינוקות. היא בכתה ומלמלה דבר מה מתוך הבכי "דיי שרלוט…" אמרה השנייה "הכל יהיה בסדר, את יודעת שזה לטובתן" שרלוט הנהנה והניחה את התינוקות על הקרקע. היא נשמה עמוק, נקשה על הדלת, והן התעופפו משם.
*שש עשרה שנים מאוחר יותר*
"אה!" שרלוט קמה בבהלה. היא נשמה עמוק ועצרה את הדמעות. שש עשרה שנים והיא עדיין לא סלחה לעצמה על המעשה ההוא. וגם לא על האחרים. כל לילה הכל עולה מחדש. כל הטעויות, כל המחשבות שהדחיקה מאז, כל הכאב, כבר נמאס לה מהחיים האלו. "די" היא מלמלה "אני לא יכולה יותר". היא נרדמה לבסוף, במחשבות על מה שהולך לקרות ביום שלמחרת.
*****
"למה?" שאלה קאיה בעברית. "למה אני?" היא דיברה אל בבואתה שהשתקפה בחלון. היא הנידה בראשה והוציאה את מחברת ה"היסטוריה" שלה. המחברת הזאת שימשה לה כדרך לפריקת עצבים. היא לא בכתה אף פעם, ולא התכוונה לתת לזה להשתנות. "מעניין איך זה להיות שם בחוץ" היא מלמלה, עדיין בעברית. משום היה לה ממש נוח עם השפה הזו. היא הייתה טובה יותר מהוריה, יותר טובה מהרב של הקהילה, שמתוכה רק אותו ואת הוריה היא פגשה. הפעם היא עשתה משהו שונה מבדרך כלל במחברת. היא ציירה.
*****
"מעניין אם היא תזכור הפעם" מלמל מייקל, רגע לפני שהוא נרדם.