עם לב פתוח-פרק 7
אחרי שהמורה לספרות נכנסה לכיתה ובירכה אותנו לשלום התיישבנו ופתחנו יצירת ספרות חדשה "ג'יין אייר הוא אחד הספרים הראשונים שהיללו את העוצמה הנשית והראו שנשים יכולות לדאוג לעצמן ולא להסתמך על גבר מבוסס" אחד השיעורים המשעממים, כבר קראתי את הפרק הראשון והמורה שעה מסתובבת סביב עצמה ולא קוראת את הספר. הרגשתי משהו נתקע לי בשיער ונופל על הרצפה, הסתכלתי סביבי וראיתי פתק מקומט ליד הרגל הימנית שלי אף אחד מהחברים שלי לא נמצא בשורה האחרונה…. אז מי זרק את הפתק? פתחתי אותו והתחלתי לקרוא:
"לא ידעתי אם לומר לך שלום,
אני יודע שאני לא כל כך מכיר אותך אבל אני אשמח להכיר!
ארתור, הבחור מהקפיטריה במרפאה.. והקניון
נ.ב. אהבתי את העקבים שלבשת :-)"
ניסיתי להסתיר את החיוך שנמרח לי על הפרצוף, תלשתי דף מהמחברת שלי וקרעתי חלק קטן ממנו
"נעים להכיר אותך ארתור, אני איימי
תודה על המחמאה
ממתי אתה בבית הספר? אני אשמח לעזור לך להתמצא"
קיפלתי את הפתק בדיוק וזרקתי אותו לשלוחן של ארתור, הוא גיחח וכתב במשך כמה שניות והעביר לי חזרה את הפתק
"אני פה מאתמול, עברתי בית ספר
אני אודה לך אם תעזרי לי להתמצא, בית הספר שלכם ענק!
ואם תכירי אותי לחברים שלך אני גם אשמח,
לא תזיק לי "חבורה" להסתובב איתה בהפסקות"
הסתכלתי עליו והוא חיכה בקוצר רוח לתשובה ממני, שמתי את הפתק בקלמר והנהנתי בראשי להסכמה והוא החזיר לי חיוך, שוב פעם הייתה לי צביטה בלב אף פעם לא הרגשתי ככה, הרגשה כל כך מוזרה ומסקרנת.
"איימי, את בכלל מקשיבה? פסקה אחרונה בפרק, תקריאי לכולם"
פתחתי את העמוד האחרון של הפרק והתחלתי לקרוא
"הוא הסתער עלי. הרגשתי שהוא תופס אותי בשיער ובכתף, עט עלי בזעם נואש. הוא אכן נראה לי כמו רודן, כמו רוצח. הרגשתי שטיפות דם זולגות מראשי אל צווארי וחשתי כאב חד, והתחושות האלה גברו באותו הרגע על הפחד ואני הדפתי בפראות את המתקפה שלו. איני יודעת מה בדיוק עשו ידי, אך הוא קרא לי 'נבלה! נבלה!' ושאג בקול גדול. ואכן ישועתו לא איחרה לבוא: אילייזה וג'ורג'יאנה כבר מיהרו לקרוא לגברת ריד, וזו עלתה למעלה והגיעה עכשיו אל זירת ההתרחשות, כשבעקבותיה בסי והמשרתת אבוט. הן הפרידו בינינו, ואני שמעתי אותן אומרות –
'נו, באמת! באמת! איך שהיא מתנפלת על האדון ג'ון!'
'ראיתם פעם פראות כזאת?!'
ואז פקדה גברת ריד: 'קחו אותה לחדר האדום ותנעלו אותה שם,' וארבע ידיים לפתו אותי מיד ונשאו אותי במעלה המדרגות."
"תודה לך איימי, כפי שאתם רואים היחס לג'יין לא היה טוב והדבר גרם לה לא לבטוח בכל איש שהיא מתגוררת איתו…."
היא המשיכה לדבר אבל אני לא הקשבתי, חיכיתי לצלצול כדי לדבר עם מלודי ואנה וגם עם ארתור. להכיר אותו לחבורה שלי, אולי הם יאהבו אותו ויסכימו שהוא יבוא למסיבה של ג'ונתן
~צלצול להפסקה~
הכנסתי את כל הדברים לתיק והתכוננתי לצאת מהכיתה כשמישהו תפס את הזרוע שלי, נבהלתי כיווצתי את אגרופי ונתתי לו מכה בבטן, הסתובבתי וראיתי את ג'ונתן מתכווץ מכאב
"אוי אני ממש מצטערת ג'ונתן! אני נלחצתי, אני… אתה בסדר?"
"כן….. קצת כואב אבל זה יעבור"
הוא ניסה לעמוד זקוף אבל פניו הראו שכאב לו, התנצלתי כל הדרך עד לכיתה של מלודי. כשהגענו כולם כבר היו שם, אפילו ארתור כנראה שהוא עקב אחרי מיקה
"היי, למה כולכם התכנסתם דווקא בכיתה של מלודי? חשבתי שנלך לקפיטריה"
"חיכינו לך, וחוץ מזה דיברנו עם ארטי כאן" הארי שם יד על כתפו של ארתור, ניענע אותו והמשיך לדבר
"היי ג'ונתן זה בסדר אם ארטי פה יבוא למסיבה שלך היום? ממילא אין לו מה לעשות היום"
"סבבה, בבית שלי יש גם בריכה אז כדאי שתביא בגד ים. אתה יודע ליתר ביטחון" הוא קרץ לעברו ולעבר הארי וכולנו הלכנו לקפיטריה. קניתי טוסט עם גבינה ופחית קולה, ארתור הציע לי מפית וגיחח, אף אחד לא הבין למה וכך עדיף, אין לי סיבה למה הם צריכים לדעת על המפגש הקודם שלנו או כל דבר אחר, רק מלודי יודעת וככה זה טוב.
נשארנו בקפיטריה כל ההפסקה ועלינו לכיתות בצלצול, ארתור הלך לשיעור אנגלית עם הארי וג'ונתן, כל השאר באו איתי ללמוד עם המורה הכי מגניבה בכל בית הספר, אתי
תגובות (0)