עצב – פרק 1

תאריך: יום המרד. שעה: השעה העשירית מרגע זריחת החמה.

אני מציירת פרחים צהובים, גדולים ומושלמים מדי מכדי להיות אמיתיים, כאשר אני שומעת את הפעמונים. כמו כל אזרח בעשרת השטחים, אני יודעת טוב יותר משהייתי רוצה לדעת, מה משמעות צלצול הפעמונים.
אני עייפה ומטושטשת, מפני שהלכתי לישון מאוחר בלילה הקודם. ביליתי את רוב הלילה עם פול, הוא דואג לי. לא שאני מאשימה אותו. למעשה, אני מופתעת שעדיין לא לקחו אותי. אני בהחלט מספיק עצובה, מספיק מטורפת, בשביל להיעלם.
מכחול הצבע נשמט מידי כשהפעמונים משמיעים את קולם. צבע צהוב ניתז על הרצפה האפורה, אך אני מופתעת מדי כדי לשים לב. אני רצה אל מחוץ לבית, לא טורחת אפילו לשטוף את ידיי המלוכלכות בצבע, שיסגירו אותי ואת מעשיי האסורים. לא שזה אסור לצייר, כמובן. אך לאור המעקב שיש אחר משפחתנו, אחרי, לא יהיה זה מעשה חכם במיוחד להתרוצץ ברחובות בידיים מלאות צבע. אני רצה ברחוב, מרגישה כיצד הלחץ שבחזי גדל עם כל דקה שעוברת. מי נעלם הפעם? מי נלקח?
אני מגיעה אל האמצע, שם יש התקהלות גדולה של אנשים נסערים. אני מנסה לרוץ בין האנשים הרבים, אך יד כלשהי אוחזת בידי ומונעת ממני להתקדם. אני מפנה את מבטי ורואה את פול. אני יכולה להישבע שליבי עומד לפרוץ מחזי כאשר אני רואה שהוא בוכה. למה פול בוכה? למה הוא בוכה?
"תעזוב אותי!" אני צועקת מעל שאון האנשים. ידו מרפה ואני רצה. אני דוחפת אנשים ללא מטרה. נופלת ונעמדת מהר על רגלי. ובעיקר רצה. פשוט רצה.
לבסוף אני פורצת את חומת האנשים. אני רואה את שאריות שובל העשן שהאספנית משאירה באוויר מאחוריה. איש שלווה במדים לבנים מסמן לי לא להתקדם יותר.
"מה קרה כאן?" אני צועקת בהיסטריה. אני לא רוצה לדעת, אבל אני כבר יודעת. ידעתי שזה יקרה, אך לא האמנתי. לא הייתי מוכנה להאמין. אני לא מוכנה להאמין.
"אנחנו מסדרים את האמצע, הייתה מהומה אחרי שהוא נעלם. גברת, את מתבקשת להתרחק מהאזור עד שנגמור לסדר." איש השלווה משיב בקול אטום.
"מי נעלם? מי נעלם?" אני צורחת אחריו, אך הוא כבר מתרחק ממני ומניד בראשו.
פול מופיע משמאלי ומחבק אותי ואני מבינה שאני בוכה רק כאשר על חולצתו מופיע כתם רטוב של דמעות.
היד שלא מחבקת אותי מלטפת את שיערי, אך אני לא רוצה ליטופים. אני רוצה לדעת.
אני מתרחקת מפול ומביטה בו דרך מסך דמעותיי בשאלה. גבותיו מכווצות בדאגה כאשר הוא מהנהן. אני מרגישה כיצד האוויר חומק מריאותיי. אני נחנקת. אני מתבוננת בו בבעתה, אך פול לא ישקר לי.
"אבא שלך." הוא לוחש. המילים הללו מרחפות סביבי. אבא שלך. אבא שלך. אבא שלי? שלי?
אני מתרחקת מפול ובראשי משתוללת שריפה. היגון הופך לכעס, לוהט ומוחשי. הם לקחו את אמא ועכשיו את אבא. לא נשאר לי אף אחד.
נשאר לך את מארק. קול קטן לוחש בראשי. ואת פול.
אך אני לא רוצה לחשוב על אחי הבכור עכשיו. ודאי שלא על הארוס שלי. אני רוצה לצרוח. המחשבה מתגבשת בראשי ונהפכת למעשים. אני צורחת. הכי חזק שאני יכולה.
אני רצה וצורחת, מחפשת משהו. חפץ. מה בדיוק אני מחפשת? אני רצה, הצרחות עדיין בוקעות מפי, קינה שבורה ונוראה של אדם שנשאר מאחור. אדם שנשאר לבד.
לבסוף אני מוצאת את זה. דוכן בשרים שנשאר ללא השגחה. כנראה המוכר עזב בריצה כששמע את הפעמונים. לעולם אין לדעת את מי הם ייקחו.
רק שאני ידעתי. ידעתי ולא עשיתי דבר. פול יאמר ודאי שלא יכולתי לעשות דבר. שזה לא היה בשליטתי. אך פול לא יכל לכבות את רגשות האשמה שדוקרים אותי מבפנים כעת.
אני תופסת בסכין קצבים חדה שנחה נטושה על דוכן העץ. אני מרימה את הסכין והיא כל כך יפה, כל כך מבריקה באור השמש.
אני רצה בחזרה אל האמצע, רצה כמו עיוורת, מניחה לרגליי לשאת אותי. אני נעמדת במרכז האמצע ושני אנשי שלווה מתקרבים אלי כדי להרחיק אותי מהאזור, אך אני מנופפת בסכין והם מתרחקים. אני רואה אותם שולפים מזרק עם חומר הרגעה, ושומעת מישהו בקהל האנשים צועק, "לא!", אך אני צורחת, "מותר להיות עצובים!" ומניפה את הסכין אל תוך בטני. אני קורסת על רצפת האספלט הקשה וכאב חד שמגיע מבטני עובר בגלי זרם קטנים אל כל איבר בגופי. נוזל חם, כנראה דם, מכסה אותי.
דמות נופלת על הקרקע לצידי וצועקת. זה פול. דמעותיו החמות נופלות על פניי והוא צועק משהו. זשארי? טשארי? צמר גפן מתוק עוטף את כולי כשאני מבינה שהוא צעק, "תישארי."
אך כבר מאוחר מדי לעשות דברים שהם בלתי ניתנים לעשייה, ולכן אני עוצמת את עיניי ומניחה לראשי להישמט לאחור.
אני נעלמת.