ערומה. פרק שלישי. שבו: שוטר בעל עיניים רעות.

-בזמן אחר. לפני יותר מ4 שנים. –

"The sea wants to kiss the golden shore
The sunlight warms your skin
All the beauty that's been lost before wants to find us again "
השיר "ordinary love " של להקת u2 מתנגן באוויר הלילה.
לידה איפהשהו יושב איתי.
היא בתוך רכב.
איך היא הגיעה לפה?
דבר אחד אליסון בטוחה – היא שיכורה למדי.
היא מבינה במעומעם שהחברה של איתי כבר עזבה לפני כמה שעות הביתה.
אורות כחולים מהבהבים לצידי הדרך קוראים להם לעצור .
לא משנה כמה אליסון הייתה שיכורה מבפנים, עדיין היא הצליחה לתפוס פיקוד על עצמה וכלפי חוץ להפגין פנים רגילות ונורמטיביות.
-"רישיונות בבקשה"
איתי לרגע לא מתבלבל או נבהל, ובסקסיות מוכיח לשוטרים מי המבוגר האחראי פה – מה שגם היה נכון, בהתחשב כמה סיבובים עשה המוח של אליסון בדקה אחת.
אחרי כמה פלרטוטים לשוטרים ("ערב מצויין אדוני השוטר " ו "החלום שלי זה להיות שוטר" ו"לילה מקסים שיהיה לך אדוני השוטר" ) ועוד כמה דיבורים מהסוג שיגרום לך לרצות להקיא.
הרכב ממשיך בדרכו ללא פגע.
הכל כך שקט, אין עוד מכוניות מלבדם. הצלילים היחידים שנשמעים הם מהמנוע של המכונית וגם הצלילים המכניים האלו הם סוג של שקט בעצמם. השיר ordinary love מגיע לסיומו והתווים האחרונים מתפוגגים אל תוך החושך.
אבל לאליסון גון יש כאב מבפנים שהולך וגודל בתוכה. כמו חתך בלב שרק הולך ומעמיק. כאב- כי כמה שזה היה פתאטי- הרגע הזה עם איתי היה הרגע הכי אינטימי שלה איתו. מרוב שהיה ברגע הזה משהו שלם הוא היה כל כך עצוב – כל כך עצוב כי היא ידעה שזה רק זמני , שזה יגמר , שזה יכול להיגמר כל רגע.
כאב כי היא רצתה אותו אבל הוא לא רצה אותה. ככה פשוט.
היא שתקה ואחרי כמה דקות היא מחליטה לשתוק עוד קצת. איתי מנמיך את הרדיו ומניח את זרועו על כתפה. איתי שתה באותו ערב אבל לא כמוה. הוא לפחות לא היה צריך להטביע רגשות שגדלו בתוכו חודשים עד שכבר לא נשאר מקום בשבילם.
היא נשענת עליו ומניחה ראש על כתפו והוא מחבק אותה חזק. הוא עוצר את המכונית בצד. המוזיקה ממשיכה וממשיכה להתנגן, כאילו שהם לא שם כאילו למוזיקה יש ישות משל עצמה. הרגעים חולפים והם ביחד בתוך החיבוק אבל כל אחד עמוק בתוך העולם שלו.
גשם קל קל כמו נוצות דקיקות וחסרות משקל יורד עליהם ולמרות שהרכב סגור, הטפטופ העדין כאילו מעיר אותם משנת המחשבות שלהם ואיתי הראשון שמתעורר.
-"את יודעת…אני הולך להתחתן איתה."
הכישוף נשטף. היא מתנתקת מהחיבוק שלו.

* * *

-"רישיונות בבקשה!"
אליסון גון עלתה ממעמקי המחשבות וצפה בחזרה אל המציאות. הדבר הראשון שראתה היו פניו של השוטר שדיבר. ואז שמעה את לורי מוציא את המסמכים ומסביר לשוטר שהוא בדרך למרכז שאטי כי שם הוא אמור להתקין קו טלפון.
לורי מדבר עם השוטר אבל השוטר במקום להיות קשוב ללורי מביט בעיניים חודרות על אליסון. אליסון לא אהבה את העיניים של השוטר משהו לא טוב הבזיק בהם.
הבדיקה שהייתה אמורה להיות כמה דקות התארכה מעבר לצפוי. השוטר התעקש לבדוק את תא המטען. תא המטען נפתח ולורי נהיה לחוץ ומתחיל למלמל "כוסעמק…כל הגוינטים שיכלתי לעשן… כל הגוינטים שטרם נולדו ונקטפו באיבם…מתו בעודם צעירים … יהי זכרם ברוך..
אליסון יכלה להישבע שמעבר לזה שזה היה הדבר הכי אישי שלורי אמר עד כה, לורי כמעט בכה כשהוא הגה את הדברים הללו.
ואז השוטר קרא לחבר שלו בחור גוץ, קירח בעל גוף מוצק לבוא מהר .לאחר שהראשון בעל העיניים החודרות לא הצליח לבד להוציא את מה שהיה שם. הגוץ נחלץ לעזרתו והם -לאחר מאמץ מלחמתי משותף- הוציאו עציץ קאנביס בגודל מטר על שתי מטר.
משהו עצום בשיא התפרחת . אפשר היה לקרוא לדבר המפלצתי הזה -"עץ".
אם להיות עדינים "שיח" אבל עציץ זה בטוח לא.
אחרי שהם הניחו בעדינות את ה"עץ" הראשון על הכביש ("בזהירות! בזהירות!" -עם צעקות שבר של לורי ברקע) הם פנו להוציא את השני.
זה היה ברור שמפה הם הולכים ישר לתחנת משטרה . אבל כל הנורות האזהרה דלקו בראשה של אליסון ולא הפסיקו להבהב. העיניים הרעות שלא הפסיקו להסתכל רק עליה.
משהי פעם אמרה לה ש"אם יש תחושה רעה אז משהו רע קורה, זה אף פעם לא סתם."
ומשהו רע בהחלט קורה. השוטרים כבר סיימו להתעסק עם ה"עציצים"\"עצים" ולאליסון היה כבר ברור שהעציצים הם רק תירוץ גם אם לא לשניהם לפחות עבור ההוא עם העיניים החודרות.
ורגע לפני שהם באים להניח עליהם אזיקים אליסון מנצלת את השניות האחרונות לומר ללורי – "יש לי תחושה רעה."
-"כן, משהו פה מסריח רצח ולשם שינוי הסירחון לא יוצא ממך."

זכויות שמורות.