ערפדית( שם זמני) חלק א’

זאת הייתה תחילת שנה. אני עכשיו בכיתה י'.
ההורים שלי החליטו לעבור לעיר ליד הים כי "הם רצו להיות קרובים לים." אין לי בעיה להיות ליד הים, אני אוהבת אותו, אבל הבעיה העיקרית היא השמש. אולי לא אמרתי לכם, אבל אני ערפד טהור וכפי שקראתם באגדות , ערפדים לא אוהבים שמש. אבל אנחנו לא נשרפים בגללו. אוקיי חזרה לסיפור, היו שם שני בתי ספר שהיו די קרובים אחד לשני, הראשון היה בית ספר רגיל לגמריי, כמו זה שהיה לי שנה שעברה. הבית ספר השני, היה בית ספר פרטי ולשם ממש הלכו עם תלבושת אחידה והכל. הסתכלתי על התלבושת האחידה , שכללה חצאית מיני בצבע כרמל, חולצה מכופתרת עדינה בצבע לבן , נעליי בובה שחורות וסוג של ז'קט בלי שרוולים דק בצבע כרמל, בזוועה.
שונאת חצאיות וכל זה.
הייתי בדרכי לבית הספר הרגיל (חשבתי שאני לומדת שם) עד שלפתע אישה לא כלכך מבוגרת הניחה את הידה על כתפי. הסתכלתי על היד וסילקתי אותה במהרה היא נראתה קצר מופתעת, אך לא אמרה דבר. "האם את ג'ין סמית? " שאלה בחיוך. "כן, זאת אני." עניתי קצרות. "אתה לומדת בבית הספר הזה" היא הצביעה לעבר הבית ספר הפרטי." לא שם." אמרה. ' שיט ' חשבתי , הלכתי אחריה ונכנסנו לתוך בית הספר. "שמי אנה. ועכשיו יש בקומה החמישית שלוש כיתות י' תבחרי אחת מהן." אמרה אנה. " את לא הולכת להגיד לי באיזה כיתה אני?" שאלתי אותה, בדרך כלל אומרים לך באיזה כיתה אתה ולא אומרים לבחור אחת. "לא, את בוחרת" היא אמרה והתחילה ללכת לכיוון המזכירות. "או..קי.." אמרתי והלכתי לעבר המעלית. לא היה שם כפתור של הקומה החמישית אז לחצתי על הכפתור של הקומה הרביעית. ברגע שנפתחו דלתות המעלית ראיתי מספר ילדים רצים במהירות אחרי ילדה אחת שהחזיקה מפתח, כנראה של הכיתה שלה. ושלהם. יצאתי מהמעלית ופוף משהו נתקע בי
הסתובבתי וזאת הייתה אותה הילדה עם המפתח.
המפתחות נפלו והרמתי אותן.
עזרתי לילדה לקום. היא לבשה תלבושת אחידה כפי שראיתי בכניסה לבית הספר אבל החצאית הייתה בצבע שונה. היא הייתה בצבע כחול. "את בסדר?" שאלתי אותה. "כ-כן אני בסדר פחות או יותר." היא ענתה לי וניערה את החצאית שלה. "איך קוראים לך?"
"קוראים לי קטיה , ולך?"
"לי קוראים ג'ין." אמרתי לה. "או את החדשה?" הייתי די מופתעת . "כן אני החדשה."
"אוקיי אז בואי אני יעזור לך לבחור לך כיתה." היא נתנה מפתח לאחד הילדים שרדפו אחריה ואז היא תפסה בידי והמשכה אותי אחריה למדרגות. הגענו לקומה החמישית,
"אז הנה שלושת הכיתות. תבחרי אחת." היא אמרה לי. ' שיהיה ' חשבתי. הצצתי לתוך הכיתה הראשונה. איכ. הבנות לבשו חצאיות ורודות וכמה דברים בכיתה היו ורודים.
טוב כמעט הכל יהיה ורוד. לפחות היה שם גם אפור בהיר..
"מה את חושבת על הכיתה הנפלאה הזאת?" שאלה קטיה. היא ממש נצצה בגלל כל הורוד שראתה. "במילה אחת?" שאלתי אותה, היא הנהנה. " איכס " אמרתי. היא נראתה מאוכזבת. "נעבור לכיתה השניה." עברנו לכיתה השניה. קטיה נצצה עוד יותר. "ומה לגביי זאת?" היא שאלה . הצצתי פנימה. רציתי להקיא את הנשמתי . התלבשות שלהם היו בנצנצים ולבנות היה איפור ורוד ונוצץ ו.. ו.. ו.. איכ. עשיתי פרצוף נגעל. "אז אני מבינה שלא." קטיה נראתה עוד יותר מאוכזבת.' שתתמודד ' חשבתי.
"אוקיי, הכיתה האחרונה.." אמרה קטיה במין פחד כזה.
" זאת כיתה מיוחדת ולא כולם מצליחים להכנס או להתקרב אליה.." היא אמרה. התקרבנו לאט לאט לכיתה. היינו משהו כמו שני מטרים וחצי ממנה והרגשתי אאורה (הילה) שחורה, זה היה כלכך טוב. "א-אני לא רוצה ללכת לשם " קטיה התחילה לרעוד קלות. אני המשכתי לאט. "ג'ין את לא מרגישה את האאורה הזאת?" צמרמורת עברה בגופה של קטיה.
"האם אני מרגישה אותה? כן אני כן.. והיא כלכך טובה.. אני כבר יכולה להגיד לך.. " הסתובבתי אליה.".. שהכיתה הזאת מתאימה לי בול."
היא הסתכלה עליי. "למה העיניים שלך הפכו מכחול כזה לסגלגל? " היא שאלה אותי.
'שיט כמעט שכחתי.'
"אה אלה עדשות שמשנות את הצבע שלהן כל כמה זמן. לא משו מיוחד." איזה מזל שאני יכולה למצוא תירוץ כלכך מהר. " אה מגניב." היא האמינה לי.
צפוי.
"א-אני יבוא איתך אם את תשמרי עליי." היא עדיין מפוחדת. " אין בעיה " אמרתי והרמתי כתפיים. שתינו התחלנו ללכת, הייתי לפניה כי היא פחדה והקצב שלה היה איטי משלי.
מה כבר יש לפחד. סופסוף הגענו לדלת היא הסתכלה פנימה ופניה החווירו. "אני חושבת שהכיתה הזאת מתאימה לך בול." היא אמרה לי. היא עדיין הייתה חיוורת. "תאכלי שוקולד , זה יעזור לך." הושטתי לה שוקולד חלב. "איך זה יעזור לי?" היא לקחה אותו. " דברים מתוקים עוזרים להרגיע אדם שנמצא בשוק או במתח כולשהו ." אמרתי לה. היא פתחה את החפיסה ולקחה קובייה. "יאאא מאיפה את יודעת? " היא הכניסה את הקובייה לפיה. "סתם.. דברים שאני יודעת." לא יכלתי לספר לה שאני חקרתי את התופעה לפני משו כמו מאה שנה ורק לא מזמן מישו מצא את הכיתובים שלי ופירסמו אותם. הצצתי לתוך הכיתה. 'אוו זה לעיניין' חשבתי. " טוב תודה ניפגש בהפסקה " אמרתי לה ונכנסתי פנימה. " טוב " היא אמרה וברחה מישם. זאת הייתה כיתה די גדולה והיו שם בסך הכל תשעה תלמידים. כולם לבשו שחור והם חבשו בנדנות שהסתירו את אפם ואת הפה שלהם. על הבנדנות היו איורים של שלדים וכל מיני כאלו. ' מעניין' ציחקקתי לעצמי. הם עדיין לא שמו לב אליי. אפילו המורה עדיין לא שמה לב אליי. לקחתי בשקט כיסא והתיישבתי ליד אחד הבנים. או אז הוא שם לב אליי.
" מי את ?" הוא שאל והסתכל עליי . "תלמידה חדשה." אמרתי. ורק אז כולם שמו לב אליי.