ערפילים – פרק שני

החלון נפתח בחריקה, והדמות, שלא נראה אנושית במיוחד, יוצאת ממנו בקפיצה קלילה. היא נוחתת על הקרקע בלי להשמיעה קול וגלימתה השחורה זזה כאילו יש לה רצון משלה.
הדמות מזדקפת, ועכשיו רואים שהגלימה היא זוג כנפיים שחורות. הכנפיים נפרשות ונחבטות באוויר בעודן מתרוממות. הדמות מסיתה את הברדס מראשה וחושפת שתי עיניים סגולות, זוהרות, שסורקות את הלילה. היא ממשיכה במעופה עד שהיא לא יותר מערפילית בשמים. אחרי מספר דקות של תעופה היא נוחתת בשדה נטוש, מצהיב, עם צריף מט ליפול במרכזו. היא מסתתרת מאחורי עץ, וכנפיה השחורות לא נראות לעין.
דמות של גבר יוצאת מהצריף. "אלווה, את יודעת שאת לא צריכה להסתתר מפני." אומר, ואלווה מסתערת לעברו עם ציפורניים שלופות "אתה יודע שאני לא סובלת את השם הזה!" צועקת, "אתה יודע שאני לא מוכנה שאיש יקרא לי ככה!" הדמות נותנת לזעמה של אלווה להתכלות בטרם פותחת שוב את פיה. "אז איך לקרוא לך, אל?" שואל בלעג "יש לך שם מיוחד אלווה ואת צריכה להתגאות בו, לא להתבייש בו." הפעם נראה שאלווה מצליחה להשתלט על כעסה. "כן, אל." אמרה, לא מתייחסת ללעג בקולו של האיש. היא בחנה את גופו "אתה זה שאומר לי לא להסתתר, ואיפה הכנפיים המפורסמות שלך?" שואלת, משווה לקולה נימה לא נעימה, דמויות לעג. "הכנפיים המפורסמות שלי" משיב בנועם "נמצאות ממש כאן" ובעודו אומר זאת זוג כנפיים מרשימות מופיעות מאחורי גבו. "אני צריכה ללכת" אומרת אלווה ומסיבה את גבה לאיש
"מה כבר? את זאת שביקשה להיפגש איתי." היא מסתובבת בחזרה. "לא נכון, אתה זה שביקש להיפגש איתי." תיקנה אלווה. "ואני צריכה ללכת בגלל שכבר אחת בלילה ואם לא אלך בקרוב לא אצליח לקום בבוקר." האיש גיחך בבוז "את לא צריכה ללכת לבית הספר הזה, את יודעת שיש בית ספר מיוחד לך ולאחותך, מקום בו לא תצטרכו להסתיר את עצמכן" אלווה זזה מצד לצד בעודה שוקלת איזו תשובה כדאי לה לענות "אתה יודעה שאנחנו לא רוצות בזה" היא אומרת ברוך
"וחוץ מזה, איך היינו יכולות לנטוש את אמא ואבא?" שואלת, ולא מחכה לתשובה.
היא מפנה לו לו את גבה ובטפיחות בודדות כבר נמצאת מחוץ לשדה ריאתו. היא נוחתת בגן, על גדת האגם. בעודה מטפסת על עדן החלון היא שומעת שוב ושוב את דברי האיש, שהיה בעצם אחת מהדמויות החשובות ביותר בפוליטיקה המסובכת של בני עמה, ואולי היא צריכה ללכת לבית הספר הזה, בו לא תצטרך להסוות את עצמה ותוכל ללמוד מיומנויות שימושיות, במקום את כל הקשקושים האלו שמלמדים פה. היא נכנסת למיטתה, מושכת את השמיכה עד הסנטר, ומזמזת לעצמה שיר בשפה שנשכחה.