פנה צפונה

אוליבר ראה את כול הנופים הדוממים, השוממים והמוכרים כול כך משתנים. מפעם לפעם בצבצו יותר ויותר שיחים, עץ פה ושם. הוא לא ידע כמה ללכת, איפה ואיך הוא ידע כשהוא יגיע. "אתה תדע" אמר לו אביו. אביו הגבוה ורחב הכתפיים. הבטוח וההחלטי. אביו שידע הכול. אביו שנתן לו ביטחון. כל כך קשה להאמין שבבוקר היום הזה הוא רק נפרד מכול משפחתו ויצא לדרכו. הוא נזכר בשעות האחרונות בביתו. הוא נזכר באנה. דמעה חלקלקה עלתה במעלה גרונו. לא. הוא בלע אותה מהר. אסור להיזכר באנה. היא נקודת התורפה, היא גורמת לו להיות חלש. והוא צריך להיות חזק בשביל כולם. במיוחד בשבילה.

החיים בעיירה הקטנה של אוליבר מעולם לא היו טובים. קודם כול, הם היו העיירה הדרומית ביותר במדינה. והמדבר לא תרם להם כל כך. לרוב סופות חול חזקות איימו על המרחבים הדוממים של השממה. סופות החול האלה גלשו לעיתים לאבר המושבה. אומנם כוחם לא רב כל כך יחסית לטורנדו המקומי, אך גם הוא מספיק למוטט את צריפי העוני של התושבים, ולעורר בהלה מקומית. הם היו רחוקים מכול שאר הישובים בקילומטרים. לעיתים רחוקות נשלחה אליהם סחורה ואפילו מכתבים, רק פעם בחודש הגיעו ויצאו מהעיירה. חום המדבר היה בלתי נסבל, ולעיירה ענייה כמו זאת לא היה אמצעי קירור חוץ מגושי קרח שנמכרו פעם בשבוע בשוק. אבל פה מדובר על משפחה עשירה. הפרנסה בעיירה הייתה דלה והמשכורת נמוכה. היא הייתה מספיקה לארוחה שבועית קטנה. כמובן שזה נחשב לנס בבתים העניים יותר, שהמפרנסים היו חולים או זקנים מידי כדי לעבוד. אבל המים. המים, הם היו הבעיה הכי גדולה בעיירתם. חוץ מגושי הקרח שאחרי התווכחויות רבות ומרדים הצליחו להביא למושבה, שאר העיירות לא טרחו לדאוג להם. בתחילת דרכם הם ניסו למצוא מים בעצמם. הם חפרו בניסיון למצוא מי- תהום, הם חיפשו מעיינות מדבר והקימו מאגר גשמים. אך כל הניסיונות לא הבשילו פרי. בסביבת האזור לא נמצאו מי תהום אלא רק עמקים שיעלו סכומי עתק כדי לחפור אליהם. מעיינות המדבר היו רחוקים ולעיתים קרובות חבורת נוודים התיישבה שם ומאגר הגשמים התפרק לאחר סופת חול אכזרית. האפשרות היחידה להביא מים הייתה "אוסף המים בשיטפון" מתקן קטן שהתפתח במשך הדורות. הוא היה בנוי מכלי, גדול ככל האפשר שקשור לשרפרף. אם השרפרף יהיה גבוה-הכלי יהיה אטום ומוברג לאדמה בניסיון להגנה מהשיטפונות ויאסוף גשמים אך בעיירתם הם השתמשו לרב בשרפרפים קטנים שחור במרכז הכלי שלהם. דרך החור נכנסו המים בשיטפון ובגלל רוחב וגדרות הכלי חלק מהמים היה נלכד שם. לאחר כמה ימים שהשיטפון נגמר המשפחה הייתה באה ואוספת את שארית המים שלא יתאדו ושומרת עליהם כאילו הם כול חייהם. ובאמת, המים היו כל חייהם. אבל הכמויות היו קטנות והשיטפונות היו מגיעים רק בחורף. במשך השנים היה קשה יותר ויותר לשרוד.
עד שיום אחד כשאוליבר סייר ברחובות העיר, הוא לא יכל לסבול את זה עוד. הוא ראה את הרחובות הרותחים, את זעקות האימה והשבר שנשמעו מדי פעם. את חתולי הרחוב מתקבצים בפינת צל. את הילדים החולים והמיובשים בפינת הרחוב המייחלים למעט מים. הם מייחלים לחיים.
"אני הולך" הוא בחן את פניה של אהובתו בעודו מבשר לה את הבשורות. היא הייתה המומה, זה ברור. אך היא ניסתה להסתיר את רגשותיה בשבילו. היא ידעה שאם תבכה או תמחה זה רק יבלבל ויחליש אותו, למרות שכל כך רצתה שיישאר איתה. "אתה לא צריך להיות גיבור בשביל כולם" היא ציינה, מנסה בכל זאת. "אני מצטער" היא ידעה שזאת תהייה תשובתו, אך היא הייתה צריכה להגיד זאת, בכול מקרה. הוא הביט בה מכף רגל ועד ראש. בחן את הבעות פניה ואת תנועות גופה. היא הייתה יפיפייה, מושלמת. טובה מידי בשבילו. והוא אהב אותה כול כך. פניה ליוו אותו בכול בוקר עם זריחת החמה .ועד ערב, עם שקיעתה. היא הייתה התקווה שלו, הגאולה. אבל הוא ידע שהיא לא תוכל להיות הגאולה של כל העיירה. הוא היה יכול להביא אותה איתו. היא לא הייתה מסרבת. היא אפילו הציעה זאת בעצמה. אבל הוא לא רוצה לסכן אותה. אביה חולה ואימה עובדת ומטפלת בו כל היום. אם היא לא תדאג לאחיה, מי כן? הוא לקח את ידה ואחז בה. הוא רצה לשדר אליה את כל רגשותיו, אבל הוא ידע שזה לא יהיה מספיק. הוא אימץ אותה ללבו בחיבוק חם ואוהב. "אני אחזור בקרוב" הוא הבטיח "הכל יהיה יותר טוב" הוא ביטא כל מילה בכזאת השקעה, והכניס אילה כל כך הרבה רגש ועוצמה, בתקווה שזה יעזור. הם נשארו שלובי ידיים ככה עוד הברה זמן לפני שהיא ענתה "אני אחכה" היא אמרה. "לא" הוא שמט את ידה. "את אל תחכי לי. את תמשיכי שמאבק. תמשיכי בחיים. אפילו אם לא אחזור". זה הפעם הראשונה שהוא העלה למילים את הפחד הזה, למרות שהוא בהק וזהר אצל שניהם בלב. "אתה מדבר שטויות" היא ביטלה את דבריו והרימה את קולה "אתה תחזור" היא החלה ממש לצעוק בניסיון להבריח את האימה.