פנימייה לאומנויות- פרק 26- אני אוהבת אותו, והוא?

הגיע הערב. אני לא מצליחה להבין למה הסכמתי שהם יבואו איתנו. התארגנתי מהר, עידכנתי את רוני בכל מה שעבר עליי בזמן האחרון, והיא רק אמרה "תלכי עם הלב, זה הכי פשוט". מה זה ללכת עם הלב? איך זה יכול להיות פשוט, איך?
הגעתי למסעדה, שלושתם כבר ישבו, מחכים לי. ראיתי את המבט של יותם כשנכנסתי, מודאג או משהו. לא הסתכלתי עליו יותר מדי, התקדמתי לעבר אופיר ונישקתי אותו.
התיישבתי ליד תמרה. מול אופיר. "היי" היא אמרה לי בחיוך. "היי" אמרתי. "מה שלומך?" היא שאלה אותי. "סביר" אמרתי. לא עניין אותי לשמוע מה שלומה. אוח אני שונאת כשאני מתחילה לקנא, תמיד אני מתנהגת מגעיל. הזמנו מהר את האוכל. לא רציתי לדבר או משהו, עם אף אחד משם, אז רק לפעמים חייכתי חיוך ממיס לאופיר, כדי שלא ידאג שמשהו קרה.
"אני עוד שנייה חוזרת" אמרתי לאופיר והתקדמתי לשירותים. הרגשתי כל כך מזויפת, ולא רציתי לבכות מולם. השפתיים של יותם לא יוצאות לי מהראש. "לעזאזל איתו" מלמלתי וניגבתי את הדמעות.
"היי" שמעתי את הקול של יותם, פחות שמח מהרגיל. התעלמתי, והסתרתי את הדמעות. "אז עכשיו אנחנו לא מדברים?" הוא שאל. המשכתי להתעלם. "לא חשבתי שאת מהבחורות שלוקחות נשיקה כל כך רחוק" הוא אמר. ברגע שהוא אמר את זה הרגשתי פיזית איך זה מרגיש כשהלב נשבר לרסיסים. אז הנשיקה לא הייתה משמעותית בשבילו. "את כועסת או משהו?" הוא שאל. "תעזוב אותי כבר" אמרתי בעדינות, מנסה לא לגרום לדמעות לפרוץ. הוא נכנס לתוך חדר השירותים והשעין את ידו השרירית על הקיר. הוא נאנח. "אז בגלל נשיקה את לא הולכת לדבר איתי יותר?" הוא שאל שוב. "אין לי כוח אליך" מלמלתי. "תחזור לשולחן, תמרה מחכה" אמרתי לו. הוא חייך חצי חיוך. "את מקנאת?" הוא שאל. התעלמתי. הוא התקדם אליי ונעמד מאחוריי, הוא קירב את הראש לעורף שלי. הרגשתי את הנשימות שלו, וזזתי הצידה. "מה אתה רוצה?" אמרתי, הרגשתי שהדמעות עומדות לצאת. "להבין מה השתנה פתאום" הוא אמר. חייכתי. אבל לא חיוך שמח. חיוך שמבין כמה מטומטמת הייתי. התקדמתי ליציאה של השירותים, הוא תפס לי את היד. "עזוב אותי" מלמלתי לו. לא היה לי כוח למשחקים שלו. הוא קרב אותי אליו. "אם את רוצה שאני אעזוב אותך תגידי עכשיו" הוא קרב את ראשו לעורף שלי ולחש. אני שונאת את המשחקים האלה. אבל אני לא יכולתי להתנגד אליו. "טוב, די" אמרתי, מנסה להדחיק כל רגש שיש לי אליו. שחררתי את היד שלי ממנו וחזרתי לשולחן. המחשבות אכלו לי את הראש. ראיתי אותו חוזר מהשירותים אחרי כמה דקות. הוא הסתכל עליי במבט מוזר, והתחיל לאכול.
הערב נגמר, אופיר היה ממש חמוד והכל, אבל כל מה שבאמת עניין אותי בערב הזה היה יותם. חזרנו לפנימייה. אופיר חיבק אותי כל הדרך, וזה הרגיש טוב. הרגיש טוב שמישהו לא משחק איתך, הוא ישיר.
ארבעתנו נעמדנו מול הביתן שלי. "היה לי ממש כיף איתך אלינור" אופיר אמר לי בחיוך, והסתכל עליי עם העיניים הכחולות שלו. "גם לי" אמרתי בחיוך והתקרבתי לנשק אותו.
אמרתי לו ביי, וגם לתמרה, שהייתה מאוד נחמדה בערב הזה. מיותם התעלמתי. הוא חשב שאם הוא יפתה אותי קצת אני אכנע. נכנסתי לביתן, סיפרתי לרוני מה היה. "אומייגאד יותם דיבר אלייך ככה?" היא שאלה בהתלהבות. "כן, היית מאמינה?" שאלתי אותה באכזבה. "את רצינית? את קולטת כמה שהוא רוצה אותך?" היא שאלה. "רוצה אותי? הקשבת לי בכלל?" שאלתי אותה. "אני מכירה את יותם כבר המון זמן, בחיים הוא לא סיכן את עצמו ככה בשביל מישהי" היא אמרה. "את חברה של חבר שלו, את יודעת כמה אומץ צריך בשביל לפתות אותך ככה?" היא אמרה, ונשמעה דפיקה בדלת. רוני קמה לפתוח. נשכבתי על המיטה וחשבתי. "אז הוא אוהב אותי?" שאלתי אותה. "כן" שמעתי קול של גבר. הסתובבתי וראיתי את יותם.