פנימייה לאומנויות- פרק 27- עוד מישהו מת מולי

הרגשתי איך הפנים שלי משנות את הצבע שלהן לאדום בוהק. הוא פשוט עמד שם, מול המיטה שלי ושתק. הסתכלתי עליו. על העיניים הכחולות ירוקות שלו שמסתכלות עליי בחזרה. ואז הוא חייך חצי חיוך והתיישב בקצה המיטה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו, מתחמקת מהמבט שלו. "הייתי חייב לבוא לפה ולהגיד לך משהו" הוא אמר והתקרב אליי. "אני לא רוצה לשמוע מה יש לך להגיד לי, זה עבר וזה נגמר, תצא מהחדר שלי" אמרתי, קמתי , פתחתי את הדלת וסימנתי לו לצאת. הוא הלך לאט, בלי להוזיז את העיניים שלו ממני. הרגשתי צרמורת. אני שונאת שהוא מסתכל עליי ככה, הוא יודע שקשה להתנגד לו. הוא נעצר מחוץ לדלת. "הנשיקה כן הייתה משמעותית בשבילי" הוא אמר, בלי להסתובב אל הדלת, והלך. קפאתי במקום לכמה דקות.
"תסגרי את הדלת!" ראיתי את השותפה שלי, גל, נכנסת במהירות וטורקת את הדלת. "מה קרה?" שאלתי אותה, ונזכרתי שלא ראיתי אותה איזה שבועיים. "איפה היית בשבועיים האחרונים?" שאלתי אותה. "אין לזה זמן עכשיו, תנעלי את עצמך בשירותים" היא אמרה לי בלחץ. "את רצינית?" גיחכתי. "היא רצינית" מלמלתי. "למה?" שאלתי אותה. היא לא ענתה לי, היא רק פתחה את החלון כדי לבדוק משהו. "אלינור, תתרכזי עכשיו " היא אמרה לי בלחץ והסתכלה עליי במבט מודאג. ראיתי דמות בחלון. "את צריכה לדעת שי.." היא התחילה לדבר, ואז נשמעה ירייה. הסתכלתי אליה, וראיתי את הלב שלה נוטף דם. היא התעלפה לי בידיים. "גל? גל? גל!" צרחתי מפאניקה. הנחתי אותה על המיטה שלי ורצתי להביא תחבושות. "אומייגאד זה לא נראה טוב" מלמלתי לעצמי ובכיתי. אנשים דפקו בדלת. מהלחץ לא יכולתי לפתוח. האנשים נכנסו וראו את גל גוססת. שון הגיע בריצה והתיישב לידי. "אלינור מה קרה לה" הוא אמר בלחץ והסתכל על הפתח העמוק שהירייה השאירה. "ירו בה" לחשתי בבכי. שון ועוד כמה בנים הרימו אותה ולקחו אותה לאנשהו. אני קפאתי במקום. מישהו ירה בה בכוונה. רצתי לסגור את החלון. התחלתי לבכות. היא מתה מולי.עוד מישהו מת מולי.
הלילה עבר בלי שינה. נעלתי את הדלת של החדר. לא רציתי לדבר עם אף אחד. את האמת, זה לא היה קשור. פשוט פחדתי שהאיש הזה יבוא שוב. אני ורוני שתקנו. כל הלילה. לא הפסקתי לשמוע בראש שלי את הירייה. לא הפסקתי לראות את הפרצוף של גל שניות אחרי שהיא נורתה. זה היה כמו סיוט. סרט אימה שנכנסתי אליו בטעות.
הבוקר הגיע, איחרתי קצת לטקס סוכות שהיה אמור להיות בתחילת היום, כי פחדתי לצאת מהחדר.
"כמו שרובכם כנראה יודעים, אתמול בלילה נורתה אחת הבנות מחדר 777" שמעתי את המנהלת אומרת. אני ורוני נכנסנו וכל המבטים הופנו אלינו. אופיר, גיא, תומר, שירה ועוד כמה ילדים שהכירו אותנו יותר מהשאר באו לחבק אותנו. "גל חיון, ילדה מדהימה, זכרונה לברכה" היא אמרה, הדמעות היו בעיניה. גם בעיני. אחרי רבע שעה שלא הקשבתי למילה, התחיל שיעור מוזיקה. התיישבתי במקום הרגיל שלי, וראיתי שיותם מתיישב לידי. "היי" הוא אמר בשקט. "היי" אמרתי לו, נזכרת במשפט שהוא אמר לי אתמול. 'הנשיקה כן הייתה משמעותית'. "אני ממש מצטער על גל" הוא אמר. הנהנתי. "שמעתי את מה שקרה רק היום בבוקר" הוא אמר. "לא שמעת אתמול את ה.. ירייה?" שאלתי, מנסה לא להיזכר. "לא הייתי פה, כשאני בדיכאון ממשהו אני הולך למקום הזה שלקחתי אותך אליו אחרי הפתק וכל זה" הוא אמר והסתכל עליי. התחמקתי ממבטו. "אני בהתחלה חשבתי שאת.. שירו בך" הוא אמר והסתכל על הלוח. "פחדתי שזאת את, לא רציתי לשמוע מי מתה, לא רציתי לשמוע שמתת" הוא אמר וניסה להחזיק לי את היד. התחמקתי ממנו. "אני עם אופיר" לחשתי לו והתיישבתי במקום אחר.