פנימייה לאומנויות- פרק 29- הרוצח מחפש אותי

"היא התעוררה!" שמעתי את רוני צורחת. ניסיתי לפתוח את העיניים. ראיתי את גיא ויותם יושבים לידי. "את בסדר?" גיא שאל אותי והניח את ידו על הלחי שלי. "תן לה לנשום גיא" יותם אמר והוזיז את היד של גיא ממני. ניסיתי לקום. לא זכרתי כלום. "היי אלינור" שמעתי את הקול של אופיר נכנס בחדר ומתיישב בצד השני שלי. הוא קירב אליי את הפרצוף שלו ונישק אותי. "טוב אופיר עזוב אותה שנייה, תן לה לנשום" שמעתי את הקול של יותם. "מה קרה?" שאלתי אותם. "מצאנו אותך מעולפת על הרצפה אתמול בצהריים" גיא אמר. "הייתי צריך להביא לך שיעורים פשוט" הוא הוסיף ופניו נהיו אדומות. ראיתי שגם שירה נכנסה לחדר. "את בסדר?" היא שאלה. הנהנתי. "קצת כואב הראש, אבל לא יותר מזה" אמרתי בחצי חיוך. ואז נזכרתי בגופה של גל. החיוך נעלם מהפנים שלי וניסיתי לקום. "היי.. תיזהרי" יותם אמר וכרך את ידו מסביבי, כשכמעט נפלתי. "איפה זה?" הבטתי עליו ואחרי זה על כולם. "איפה מה?" רוני שאלה. "הג.. הגופה של גל" שאלתי. הם הסתכלו עליי בתדהמה. "הייתה אתמול הלוויה" רוני אמרה. "מתי?" שאלתי אותה. "בזמן בית הספר" היא הוסיפה. "זה לא יכול להיות, הגופה שלה הייתה פה" מלמלתי, השתחררתי מיותם והתחלתי לשוטט בחדר בחיפוש אחר הגופה. "אלינור, אולי את צריכה עוד לנוח" רוני אמרה. "אני נשבעת לך שהגופה שלה הייתה פה כשחזרתי מהלימודים" אמרתי לה, הרגשתי איך הפעימות לב שלי מתמהרות. זה לא הגיוני. "את בטוחה?" היא שאלה אותי. הנהנתי. שירה נעמדה מאחורי רוני ונדנדה את ראשה לשלילה. הסתכלתי עליה בפרצוף לא מובן. "תגידי לא" היא אמרה לי בלי קול. "אה, אולי אני לא זוכרת ממש, אולי הזיתי" אמרתי. "תחזרי לישון" אופיר אמר לי ונישק לי את המצח. "אוקיי" לחשתי והסתכלתי עליו. "אם את צריכה משהו, כל דבר, פשוט תתקשרי אליי" הוא אמר לי והזיז קווצת שיער למאחורי האוזן שלי. הנהנתי ונישקתי אותו נשיקה קצרה בפה.
כולם יצאו מהחדר חוץ משירה ורוני. ואז רוני יצאה ונשארנו שתינו. "את רוצה להסביר לי?" שאלתי אותה. "מה?" היא שאלה והתיישבה לידי. "למה אמרת לי להגיד לה לא לגבי הגופה" אמרתי. "את יודעת משהו לגבי מה שהולך כאן?" שאלתי אותה בחשד. "כן" היא אמרה בשקט. "זאת הייתה הגופה של גל נכון?" שאלתי אותה. היא הנהנה בשקט והלכה לנעול את הדלת, וסגרה את החלונות. "מי לקח אותה מפה? מי לקח את הגופה? מי ירה בה בכלל?" שאלתי, היו לי כל כך הרבה שאלות. "אין לי מושג, אני רק יודעת שהולך לקרות משהו רע, זה מה שאז, אם את זוכרת, כשחברה שלי נרצחה, היא אמרה לי" היא אמרה. "מה זאת אומרת משהו רע?" שאלתי, מנסה להבין. "אני לא יודעת למה היא התכוונה" היא אמרה, מנסה לחשוב. "את חושבת שהרוצח הוא אחד מהאנשים שבפנימייה?" שאלתי אותה. "אני לא יודעת" היא אמרה. "גל לא הייתה פה, ואז היא באה לחדר שלכן וניסתה להזהיר אותך, זה מה שקרה נכון?" היא שאלה, מנסה לסדר את האירועים. "כן" עניתי במהירות. "היא ניסתה להזהיר אותך.. זה אומר שהיא לא טעתה, הם מחפשים אותך" היא אמרה. "מי מחפש אותי? על מה את מדברת?" שאלתי, הרגשתי שמישהו מסתכל עליי. "אני לא יודעת, אבל זה איכשהו קשור אלייך כנראה, ואליי" היא אמרה. "כי אם זה לא היה קשור אלינו, הם היו כבר רוצחים את שתינו, כי שתינו עמדנו ליד מישהו שנרצח בגללן" היא אמרה. "למה הם רוצחים אנשים?" שאלתי. "לא יודעת" היא אמרה. "מה את כן יודעת?" שאלתי אותה. ואז נשמע רעש מהשירותים. שתינו שמענו את זה. "החוצה, עכשיו" היא אמרה לי בלי קול, רצנו לדלת, פתחנו אותה וסגרנו. ראיתי שהיה כבר ערב. לא שמתי לב לזה בכלל. "בואי" משכתי לה את היד ורצתי למקום היחיד שעלה לי בראש. החדר של יותם וגיא. דפקתי להם בדלת במהירות. יותם פתח לי את הדלת, הוא היה רק עם מכנס. בהיתי בו לכמה דקות. "אלינור?" הוא שאל בחיוך. הרגשתי את שירה נותנת לי מכה עם המרפק. "מה? אה, אממ אנחנו יכולות לישון כאן הלילה?" שאלתי אותו, מנסה להתעלם מהקוביות בבטן שלו, או מאיך שהוא נראה. "בטח" הוא אמר בחיוך מתגרה, הוא ראה שהסתכלתי על הגוף שלו. הסמקתי ונכנסו. זה הולך להיות לילה ארוך.