פרולוג

היא התיישבה על הכיסא החום שהיה מקולף למחצה. החדר היה חשוך, כה חשוך שרק עיניה הדומעות נצצו.
מכתב אחד היה מונח על השולחן שנבלע באפלה, ואקדח שחור הונח בידה. צל ואור, הם תמיד שחקו אצלה תפקיד.
מיכל ישבה בחשכה, אטמה אוזניה, סגרה עיניה ונתנה לקול צהלות הילדים בחוץ להיכנס אל ביתה,
לחדור בפעם האחרונה אל גופה. הכאב התגבר אצלה, עם כל חרש, כל צלצול ופסיעה.
השקט המקפיא חדר מתחת לחולצתה. טפריו היו כה חזקים שהוא נאחז בה, נאחז בחוזקה.
היא חשה כיצד הדם ניגר מגופה ויוצא, מטפטף. חם וקרוש. ידיה הרועדות קירבו את האקדח אל רקמתה,
שפתיה ננשכו בחוזקה. ידיה המצולקות כאבו יותר מאי פעם. 'לבד' הלבד הזה הדהד בכל החדר, כתוקף את החושך ואותה.

היום זה היום, היא חיכתה לזה בשקיקה. אומץ? לומר עליה אמיצה? האין זהו אומץ להתאבד, לקחת את חייך,
חיי ילדיך.. האין זהו אומץ, להרוס ולהשמיד משפחתך, ואהבתך?… לא. מיכל לא קראה לעצמה אמיצה, אלא פחדנית.
שנים שניסתה להילחם בשדים, אך הם, קשוחים מתמיד. פתחו שערי לבה, דפקו בחוזקה, ושברו כל דבר אפשרי.
"אין חרטות," מלמלה לעצמה מיכל בלב שבור, עם עיניים סדוקות. "אין חרטות," גלגלה על לשונה מיכל, "זה עכשיו, או לעולם לא."
שפתיה ננשכו שוב, בחוזקה עצומה. דם ניגר משפתייה ונזל על גרונה. הדמעות עברו בצינורותיה החלודים, וטפטפו מעיניה
כמבקשות סליחה על כך שלא היו שם כשהייתה צריכה. הן יורדות בשטף גובר, כל פעם עוד. כמתחננות שלא תעשה זאת.
ישנם אנשים שהחיים משגעים אותם, ומשפחותיהם לא יודעים כיצד להתמודד והם נשלחים אל מוסדות שמזריקים להם,
נותנים כדורים, ומשתיקים אותם. ישנם אנשים שמנסים עוד לשמור על השפיות, ויש את אלו שנופלים אל תוך בור שחור,
ריק מתקווה, ריק מעתיד. מיכל, נפלה וניסתה הכל. מיכל היא מהאנשים שמתאבדים בסופו של יום.

ידה הרועדת הדליקה מנורה קטנה, שהאירה בקלישות חלקית מן החדר. מיכל הרימה את המכתב שהונח על השולחן,
והחלה קוראת אותו,
"אהוב יקר שלי… עולם שלי…
אינני יכולה עוד. ניסיתי. הו.. כמה שניסיתי. הלב שלי, הוא שבור, מפורק לאלפי חתיכות… נשמתי שחורה,
כה שחורה שהלילה, לבן בהרבה ממנה.
אני יושבת כאן וכותבת את זה, בדמעות יבשות.. בתקווה שתבין. בתקווה שתמשיך ותאהב אחרת.
את פרצופו, אינני יכולה לשכוח… הבגדים הקרועים, הנגיעות, קולו… צמרמורות עוברות בי, אני משתגעת אהובי.
אני משוגעת.
לא בריא לך קשר כזה, לא בריא לאיש.
הכנסתי עיני ולבי אל תוך תהום, והרחקתי אותך. הרחקתי מכדי שלא תיפול עמי.
תהיה חזק, בשביל שנינו. תעשה את מה שאני לא עושה,
תחייה. תחייה עד יומך האחרון…
אני מצטערת קטנציק… אני כל כך מצטערת…"
מיכל לא הייתה מסופקת מן המכתב, אך החרטה החלה לטפס מעלה גרונה ולהשתלט על גופה, פיה נאטם,
ידה רעדה אך אחיזתה באקדח היה קשה ונוקשה, חזק מתמיד.

עיניה נעצמו, הרחוב הדומם כבר לא דמם לפתע.
קול פיצוץ נשמע, ודם, דם הותז בכל מקום אפשרי, לכלך את הקירות, את הרצפה, ושמלתה.
עיניה התכולות נבלעו באפלה, ונשמתה עלתה מעלה מעלה, אל הרקיע, משוחררת מגופה.
מישהו פתח את הדלת, נכנס בצעקה, פרץ את המנעול, ירד על ברכיו והרים את גופה של מיכל בתחינה…
"תתעוררי.." הוא חיבק אותה ובכה. "מיכלי.. מיכל… זה אני ואת.. זוכרת?…" אך מיכל כבר לא שם,
ורומאו בודד במערכה. האקדח הושלך רחוק ממנה, ורק המכתב נצץ בעלטה. האור הודלק, ודמעות כיסו הכל,
דמעות ודם. צעקות אילמות יצאו מפיו, הוא היה שבור. שבור מתמיד. הכל נראה לו לפתע כחסר טעם.
דן עצם עיניו והחל להיזכר ברגעיהם יחד.
"את מחזיקה אותי חי." מלמל בשקיקה אל תוך אוזניה, בזמן שחיוכה התרחב על פניה.
"אני אוהבת אותך." מיכל מלמלה ונגסה בשפתיו, מעבירה את ידיה על פניו הלבנות, נבלעת בתוך עיניו החומות
הגדולות.
אך הכאב היה גדול לו, והזיכרון רק העצימו. אחד השכנים ששמע את הירייה צלצל למשטרה ככל הנראה,
נידות עמדו בחוץ, ודן יצא, חסר הגנה, ידיו אוחזות בגופתה של מיכל, מצמידות אותה אל ליבו.
ברגע זה ממש, הוא האמין כילד קטן שחום גופו ישיבה אל החיים. שדמעותיו יפיחו בה אוויר,
והיא תשוב לעמוד, ללטף פניו ברוך ולמלמל לו שהחיים, החיים הם גלגל, זה או שאתה מתגלגל,
או שאתה בצד, עף, נופל, נחבט, ומת.