פרי החשכה ~ פרק 3

בחג מולד היה לנו חופש לשבוע. חופש זה בדיוק מה שאני צריכה בגלל שהחלומות שלי ממשיכים ולא עוזבים אותי. מלא פעמים ביום אני רואה את העיניים נעוצות בי. הדם שעל הסדינים לא ירד וסבא וסבתא שאלו אותי הרבה שאלות. לבסוף הגיע היום שבו סיפרתי להם על הרוח שרודפת אותי והם צחקו לי בפרצוף. לא היה לי אומץ לספר להם על כריס. המשכתי לחיות עם ההרגשה הזאת שאני חייבת לדעת הכל. הסיוטים ממשיכים ואני מתחילה להתרגל לזה. החלומות כבר לא מפחידים אותי. הדבר היחידי שקרה בחודש זה שאני שוב הייתי בבית החולים מהרעלה.
"למה אתם לא מאמינים לי? אני סיפרתי לכם את האמת! אתם חושבים שאני פסיכית? אני לא מוכנה ללכת לפסיכולוג. אתם לא מבינים שרוח רודפת אותי והיא כמעט הרגה אותי פעמיים? אני לא עשיתי את הדם על הסדינים ואיזה עוד הוכחה אתם צריכים למה שקורה?" צרחתי עליהם.
"מתוקה אנחנו נדבר עם ההורים שלך ונחליט מה עושים." אמרה סבתא.
"מי זה כריס?" צעקתי ומיד התחרטתי.
"מה?" שאל סבא.
"אני שאלתי מי זה כריס מונסון!" צעקתי הפעם בביטחון מהרגשה שאני חייבת סופסוף לדעת את הכל.
"הוא…הוא היה אח שלך. לפני חודש הוא היה אמור להיות בן 22." אמרה סבתא.
"מה קרה לו?" שאלתי.
"אני אפילו פוחדת להגיד לך את זה…שד חרסם לו את הגרון והרג אותו. בכוונה לא רצינו לספר לך את זה כי את היית נורא צעירה. אני מצטערת.." סבתא עצרה והתחילה לבכות. סבא ניסה להרגיע אותה.
"איך את יודעת עליו?" שאל סבא.
סיפרתי להם הכל. וכל כך שמחתי לגלות סופסוף את האמת אבל גם הייתי נורא עצובה שהיה אמור להיות לי אח גדול והוא מת.
למחרת הלכתי לבית הספר ונתקלתי בטעות בילדה אחת מהכיתה שלי שאף פעם לא שמתי לב אליה.
"אוי סליחה." אמרתי. "לא שמתי לב."
"זה בסדר, אני לא ראיתי. הסתכלתי למטה." היא אמרה ואספה את הספרים שלה מהרצפה.
"לעזור לך עם משהו?" שאלתי.
"לא תודה." היא אמרה. "איך קוראים לך?"
"ניקול, את?" שאלתי.
"זואי." היא אמרה. "נעים מאוד. את רוצה להסתובב איתי?"
"אממ טוב." אמרתי בהיסוס.
"אז…כולם מדברים על הביקור שלך בבית החולים. מה קרה?" היא שאלה.
"אני יכולה לא לענות על השאלה הזאת?" שאלתי.
"אין בעיה…אני גם הייתי בבית החולים לא מזמן…הייתה לי בעיה עם הקיבה." היא אמרה.
"באמת? אבל את בסדר עכשיו?" שאלתי מודאגת.
"אני בסדר, תודה." אמרה.
ההפסקה נגמרה וחזרתי ביחד עם זואי לכיתה. היא נורא נחמדה. איך לא פגשתי אותה כודם? בסוף היום הזמנתי את זואי אלי הביתה אבל קצת חששתי שעוד התרחשויות יקרו בזמן שהיא תהיה אצלי. סיכמתי איתה שביום למחרת אני אבוא אליה והיא הסכימה בשמחה.
עוד שבוע עבר וכבר הרוח לא הטרידה אותי. האמת זה נורא מוזר אבל מצד שני זה קצת מקל עלי שאני לא צריכה להתעלף. אבל זה רק גורם לי לתהות אם הרוח מתחננת משהו.
לילה אחד היה אותו החלום, שאני בבית הקברות והוא נועץ בי את הסכין בבטן. רק הפעם החלום הזה המשיך והמשיך ולא נגמר.התחלתי לפחד אבל בסוף התעוררתי בצרחה. הרגשתי כעבים ממש חדים בבטן שלי וכשהורדתי את הסמיכה וראיתי דם נוטף ממני. כל כך נבהלתי. התחלתי לצרוח כדי שסבא וסבתא ישמעו. אבל אף אחד לא בא. צרחתי ממש חזק, הכי חזק שאני יכולה ואז הרגשתי בגרון שלי משהו נחתך. ניסיתי שוב לצרוח אבל שום קול לא יצא. איבדתי את הקול ויש לי דם מהבטן! מה לעשות עכשיו? אולי לחכות עד הבוקר כשמישהו יקום. אם אף אחד לא ישים לב לזה אני יכולה לשלוח אס-אם-אס והם יבואו לעזרתי…לאחר שעה אני שלחתי הודעה לסבא וסבתא שלי אבל אף אחד לא ענה ולא קרה כלום. ניסיתי את מזלי גם עם זואי. שלחתי לה הודעה וכשהיא נשלחה רק התחננתי שהיא תעשה מה שביקשתי. 'אני באה! אבל תגידי לי מה קרה בסדר?' ההודעה הגיעה מזואי וממש שמחתי. הבעיה היחידה היא, איך אני אפתח לה את הדלת לבית? ניסיתי בכל הכוח שיש לי לקום אבל לא הצלחתי. שלחתי לה עוד הודעה והיא ענתה לי. שמעתי את הסירנה של האמבולנס ליד הבית שלי, צעקות ופריצת דלת לבית שלי. שמעתי צעדים ובסוף הרופאים פתחו את הדלת לחדר שלי וראו אותי שוכבת עם מלא דם על הבטן. הטיפול היה ממש ערוך, אולי 4 שעות וכמעט התחרפנתי מרוב כאבים ומזה שאני לא יכולה לזוז. אחד הרופאים מצא את הטלפון שלי והתקשר לסבא ואז לסבתא שלי. אף אחד לא ענה וזה ממש הלחיץ אותי.
אחרי שהרופאים ריפאו אותי הם שאלו מה קרה לי. נלחצתי, כי לא ידעתי מה להגיד. הדבר שהכי שימח אותי זה שזואי העיפה אותם מהבית ואמרה שאני צריכה לנוח. מדהים איך ילדה שהכרתי רק לפני שבוע מתחילה להפוך לחברה הכי טובה שלי. ביקשתי ממנה שתישאר איתי קצת והיא הסכימה. כמובן שהיה מאוד צפוי שגם היא תשאל אותי מה קרה לי, אז אני השבעתי אותה לא לספר לאף אחד וסיפרתי לה על כל מה שקרה לי מאז שאני גרה בבית. היא ממש נבהלה ממה שסיפרתי לה ואני חששתי שהיא גם תחשוב שאני פסיכית. למזלי זה לא קרה. היא ניחמה אותי ואמרה שזה לא נורא ושאני יכולה להתמודד עם זה. יש לי חברה טובה שמקשיבה לי ושרוצה לעזור לי. היא סיכמה איתי שהיא תבדוק במחשב על מה שקרה לאחי ותספר לי. לאחר שעתיים זואי התקשרה אלי ואמרה לי שהיא חיפשה בכל אתר משטרה אפשרי אבל בכולם היה כתוב 'עקב בקשת הממשלה החקירה נקטעה ואין מענה לסיפור'. חשבתי שזאת לא סיבה מוצדקת לקטוע ככה את החקירה. זה לא פייר. אני רציתי לדעת מה קרה לאח שלי לכן זואי באה אלי לתכנן תוכנית לגילוי המקרה. התוכנית שלי הייתה להתקשר למשטרה ולגלות אבל זואי לא הסכימה איתי ובצדק, כי השוטרים יחשבו שאנחנו עובדים עליהם…הרעיון הלך לאבדון. הרעיון של זואי גם לא היה משהו. פתאום אני שומעת צפצוף שהגיע מהמחשב שלי. הסתכלתי וראיתי הודעה מדניאל. נלחצתי. לא רציתי שזואי תדע על מה שקרה לנו למרות שהיא חברה טובה מאוד. היה כתוב בהודעה 'ניקול,אני מצטער על מה שקרה אחרי שיצאנו מחדר האומנות. הייתה לי התערבות עם החבר'ה אם יהיה לי אומץ לנשק אותך. מצטער.' סגרתי את המחשב ולא דיברתי. זואי אמרה לי משהו אבל זה נכנס לי מאוזן אחת ויצא מהשנייה. לא שמתי לב איך הזמן עבר וזואי הייתה חייבת ללכת הביתה. רק ב-12 בלילה הלכתי לישון, כל הזמן חשבתי על מה שדניאל כתב לי. כשקמתי באמצע הלילה אני ממש דאגתי ולא הבנתי למה. פתאום נזכרתי שלא שמעתי את סבא וסבתא נכנסים הביתה. הלכתי לחדר שלהם וראיתי שהמיטה ריקה. הם בחיים לא חוזרים מאוחר. שמעתי טפטוף. כשהסתכלתי למעלה, מהתקרה נזלו טיפות דם זעירות. עליתי למעלה במדרגות לעליית הגג. אף פעם לא נכנסתי לשם. כשפתחתי את הדלת הנמוכה העיניים שלי נפערו לרווחה. על רצפת הגג שכבו שתי גופות. זחלתי לתוך החדר הקטן וראיתי שאלה הם סבא וסבתא! "לא, לא, לא! אני לא מאמינה! לא!" התחלתי לנער אותם ממש חזק. "סבא!! סבתא!! תתעוררו!!" צרחתי, בכיתי וייבבתי. בחיים שלי לא חשבתי שהם ימותו. בדקתי את הדופק של כל אחד מהם והיה שקט. התמוטטתי על הרצפה ובכיתי יותר חזק. הדם זרם מכל אחד. אצל סבתא מהבטן ואצל סבא מהראש והאף. זה הדבר הכי רע שקרה לי. אני לא רציתי להאמין שהם מתו. התקשרתי לזואי והתנצלתי על השעה המאוחרת. היא הבינה שמשהו נורא קרה והיא באה אלי בריצה. היא הייתה בפיג'מה ובגלל זה היא קפאה מקור. נתתי לה ז'קט תוך כדי בכי. היא שאלה מה קרה לי ולקחתי אותה לעליית הגג. התקשרנו שוב לאמבולנס וחיכינו. הרופאים התקשרו למשטרה ואמרו לי שמזל שהתקשרנו עכשיו כי אם היינו מחכות עוד כמה דקות הם היו מתים סופית. שאלתי מה קרה להם.
"מי את בשבילם?" שאל אחד הרופאים.
"אני הנכדה שלהם,ניקול מונסון." אמרתי. "וזאת חברה טובה שלי, זואי."
"טוב אז מה שקרה להם זה שהם קיבלו שוק והלב שלהם עצר, או…שמישהו נתן להם חומר משתק וגרם איכשהו לדם. אין להם שום סימני מאבק, לשריטות או חורים איפה שפגע הסכין או הכדור."
למשמע המילה 'סכין' חשבתי על כריס אבל המחשבה שלי נקטעה כשהמשטרה הגיעה. הם שאלו אותי מיליון שאלות. בערך על כולם עניתי 'לא יודעת' או 'אין לי מושג'. הם נשארו שם הרבה זמן וניהלו חקירה בכל הבית. ניסיתי לתפוס את המבט של זואי ולהגיד לה לעזור לי אבל לא הצלחתי. אחרי כמה שעות הם הלכו והייתה לי הקלה שהכול בסדר עם סבא וסבתא. זואי שאלה אותי אם להישאר איתה אבל דחיתי את ההצעה כי רציתי להישאר לבד קצת. זואי הלכה והמחשבות שלי כל הזמן נדדו מכריס ועד סבא וסבתא. החלטתי להתקשר לאמא וסיפרתי לה הכל. אחרי שסיימתי שמעתי שהיא צוחקת. כל כך התעצבנתי עד שזרקתי את הטלפון שלי על הרצפה בכל הכוח שלי. הוא נשבר. כל יום באתי אחרי בית הספר לבית החולים לבקר את סבא וסבתא. עבר חודש ואף אחד מהם עוד לא התעורר. התקשורת שלי עם זואי ירדה וזה העציב אותי למרות שרציתי להיות קצת לבד.
ישבתי בהפסקה על ספסל בחצר ושמעתי המון בנות מדברות על חברים שלהן.
"אתמול חבר שלי קנה לי בושם ליום הולדת…"
חבר שלי כזה חמוד! אתמול הוא…"
"את לא מאמינה! אני התנשקתי עם חבר שלי בפעם הראשונה! היה כל כך…"
הייתי מתוסכלת מלהיות לבד כל הזמן. לאחר כמה שבועות נפלתי על הרצפה החלקה והרגשתי כאב חד בברך. עברו לידי מאה ילדים ואף אחד אפילו לא הסתכל עלי. נאבקתי לקום על הרגליים. גררתי את עצמי לספסל הקרוב אלי ומשכתי את עצמי לישיבה. בסוף ההפסקה כל הילדים התפזרו חוץ מילד אחד משכבה גבוהה ממני. הוא עזר לי ללכת ולקח אותי לחדר האחות. הודתי לו והוא הלך לכיתה שלו. האחות הודיעה לי בעצב ששברתי את הרגל. היא חיברה לי גבס, נתנה לי קביים ואמרה לי להחזיר אותם ברגע שהרגל תחלים. בסוף היום אני שוב נתקלתי בילד הזה אבל לא היה לי אומץ להגיד כלום. הוא ראשון דיבר.
"או היי. איך הברך?" הוא שאל אבל כשראה את הגבס והקביים, כנראה הבין.
"כמו שאתה רואה, אבל בכל זאת תודה שעזרת לי." אמרתי בביישנות.
"אין בעיה." הוא אמר והלך.
"ביי…" אמרתי והלכתי לבית החולים.
כל הדרך חשבתי על הבחור הזה שעזר לי.
כשהגעתי לבית החולים הרופאים קיבלו אותי בשמחה וסיפרו לי את החדשות המשמחות שהם התעוררו היום בבוקר. מהתרגשות התפרצתי בצליעה לחדר שלהם והתנפלתי על סבתא ואז על סבא.