פרי החשכה ~ הקדמה ופרק 1

קוראים לי ניקול מונסון, אני בת 13 וגרה בגרמניה עם סבא וסבתא שלי. הם יהודיים אז בגלל זה אני יודעת עברית למרות שאני יותר שולטת בגרמנית. לא מזמן עברתי איתם לדירה חדשה ליד היער ואני ממש שונאת את הבית הזה. אין לי ממש הרבה חברים…למען האמת אין לי בכלל. כולם חושבים שאני תינוקת בגלל שאני נורא רגישה וכמובן אף אחד לא רוצה להיות בחברתי! אני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי איך זה מרגיש כשיש חברה טובה לידך. ונחזור לענייני משפחה. אין לי אחים או אחיות מה שכבר ברור שאני בת יחידה. ההורים שלי כל הזמן טסים לארצות אחרות ומשאירים אותי בידי סבא וסבתא שלי. בקיצור הם אף פעם לא שמים לב אליי. הדודים שלי גרים בארצות הברית.

זה היה יום ראשון אחד ואני ישבתי מול המחשב, לפתע שמעתי רשרוש מבחוץ אבל הזדרזתי לחשוב שזה ביער למרות שלא הייתה בכלל רוח, רק יום חם מאוד, למרות המחשבה שזה כלום רצתי לחלון וראיתי שהעלים קצת זזים אבל לא ראיתי כלום. ליקקתי קצת את האצבע והוצאתי אותה מהחלון כדי לבדוק אם יש רוח, שום זכר לתנועת רוחות. חשבתי שאולי זה סתם סנאי או ארנב. הראש שלי התחיל לכאוב אז הלכתי למטבח ושתתי כוס גדולה של מים. כשחזרתי לחדר שלי ראיתי שהמחשב שלי שבור לשתיים. נבהלתי, הלב שלי התחיל לדפוק חזק ובקצב סוס. יצאתי מהחדר וחייגתי את מספר הטלפון של סבתא שלי.
"הלו.." ענתה סבתא.
"סבתא!! קרה משהו! מתי את חוזרת הביתה? זה מקרה חירום!" צעקתי לה.
"תירגעי מתוקה שלי,תספרי לי מה קרה." ניסתה להרגיע אותי סבתא.
"אני לא יכולה תחזרי מהר הביתה!" צעקתי לה שוב.
"אני לא יכולה, אני בקניות." אמרה.
שמעתי קול חריקת דלת וצעדי מגפיים.
התעוררתי על הספה ולא הבנתי מה קרה. הסתכלתי לכל הכיוונים ולא ראיתי איש. קמתי בשקט מהספה והתקדמתי על קצות האצבעות למטבח. הוצאתי ממגירת הסכו"ם סכין קצבים ואמרתי בקול חזק: "יש פה מישהו?"
לפתע מהשירותים יצא סבא שלי. הוא ראה את הסכין ביד שלי ואמר לי שהתעלפתי ועוד הוא התחיל לספר לי שכשהוא היה ליד הבית הוא שמע צעדים ביער והלך לבדוק. הוא אמר לי שלא ראה כלום, שאולי זאת חיה כלשהי. סיפרתי לו שאני גם ישבתי במחשב ושמעתי משהו ביער ושיצאתי לכמה שניות מהחדר, כשחזרתי ראיתי את המחשב שלי שבור. סבא שלי לא הבין על מה אני מדברת כי כשהוא נכנס לחדרי המחשב היה שלם כמו חדש. לא הבנתי מה קורה פה. כל אחר הצהריים טרדה אותי המחשבה על מה שקרה ואפילו שחכתי שמחר חוזרים לבית ספר מהחופש לכן הלכתי למיטה.
התעוררתי בצרחות.
הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה 2 וחצי בלילה והדבר היחידי שאני זוכרת הוא שהיו לי סיוטים. מאז שעברנו לגור בבית הזה תמיד היו לי סיוטים מחרידים על מוות וגיהינום. אחרי שהעיניים הסתגלו לחושך והלב שלי חזר לדפוק בקצב נורמלי, אני יצאתי מהחדר שלי והלכתי לשירותים לשטוף פנים מהזיעה שנטפה ממני. חזרתי לחדר בצעדים כבדים וראיתי דבר מחריד ביותר. כל הסדינים שלי קרועים ומלא דם וכל החדר נוצות מהכרית הקרועה שלי. אני התחלתי להיכנס לפאניקה. התקרבתי לסדינים ולכרית וראיתי שיש סימני טפרים של נמר או דוב. 'לא יכול להיות שאני עשיתי את זה, הרי כשקמתי הכל היה בסדר..' , חשבתי. רצתי לחדר של סבא וסבתא שלי והתחלתי לנער אותם כדי שיקומו. סבא התעורר, הסתכל על השעון ואז עלי.
"מה קרה? למה את ערה?" שאל בקול ישנוני.
"סבא זה מקרה חירום!" צעקתי לו. "בוא מהר!"
סבא קם והלך אחרי באיטיות. נכנסנו לחדר וראיתי שהכול בסדר כאילו כלום לא קרה.
"מה קרה עכשיו?" שאל.
"מה, אני לא מבינה! הרגע יצאתי מהחדר והסדינים שלי היו קרועים ומלאים דם!" צעקתי לו.
"בטח חלמת את זה מתוקה שלי.." אמר והתחיל להסתובב לכיוון חדר השינה.
"אתה חושב שאני משוגעת?! אני לא חלמתי את זה, נשבעת לך! אני יצאתי מהחדר וכשחזרתי הכל היה קרוע!" צרחתי והתחלתי לבכות. התמוטטתי על הרצפה ובכיתי זרם של דמעות.
כשסבא שלי סגר את הדלת שמעתי רעש מבחוץ ורצתי לחלון וראיתי זוג עיניים אדומות ושיניים זוהרות. צעדתי אחורה ומעדתי על השטיח. ראשי נחבט על הרצפה ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי על המיטה וראיתי שכבר בוקר. קפצתי מהמיטה והתחלתי להתלבש. בדקתי שאין אף אחד בבית וכשהייתי בטוחה שאין אף אחד חוץ ממני, הבנתי שסבא וסבתא שלי כבר יצאו לעבודה שלהם. התקשרתי לסבא ואמרתי לו שאני יוצאת לבית הספר.
"ממש לא! את לא הולכת לבית הספר במצב כזה! את נשארת בבית ונחה. נקודה." אמר.
"סבא אני רוצה ללכת לבית הספר! אני פוחדת להישאר בבית לבד!" צעקתי עליו.
"בסדר. אני חוזר היום ב-12 הביתה אז אני יכול לאסוף אותך. את חייבת לנוח, אני לא רוצה שתתעלפי בכיתה. שומעת?" אמר.
"שומעת…שומעת…תודה סבא אני כבר יוצאת." אמרתי.
"אל תשכחי לקחת איתך מים!" אמר.
"בסדר..!" ניתקתי ויצאתי מהבית.
כל הדרך הייתה לי בחילה, הבטן שלי התהפכה והראש שלי כאב. הוצאתי מים והתחלתי לשתות. הבקבוק נפל על הרצפה והתחלתי להיחנק. כשפקחתי את העיניים ראיתי שאני נמצאת בבית קברות. קמתי וצעדתי לעבר קבר בצבע לבן בוהק. כשהתקרבתי לקבר ראיתי שכתוב 'כריס מונסון 1990-1993'. הלב שלי דפק בקצב מטורף. צעדתי כמה צעדים לאחור ונפלתי. לפתע ראיתי שוב את אותן עיניים אדומות עם השיניים הצהובות. הדבר הזה התקרב אלי יותר קרוב ואני הרגשתי שאני מפסיקה לנשום. לבסוף כשהוא היה קרוב מאוד ראיתי שיש לו גוף של בנאדם. באחת ומהידיים שלו הוא החזיק סכין ארוכה מאוד, אולי 30 סנטימטרים. רציתי לצרוח אבל מהפה שלי לא יצא אפילו ציוץ. העיניים שלי נפערו והרגשתי שעוד רגע הן יצאו מהמקום. ואז הוא נעץ את הסכין בבטן ואני התעוררתי בבית החולים.