פרק ד' לסיפור שהתחלתי לכתוב

פרק ד'-להסתבך עם הגורל
אני קמה במהירות מן המיטה בעקבות סיוט נורא שהיה לי.חלמתי שאני טובעת בתור בור ללא תחתית,אולי זה קשור לכך שכמעט טבעתי בים כשהייתי ילדה קטנה.
או אולי זה קשור לתסבוכת שנקלעתי עליה עכשיו,מה שגיליתי אודות החברה של מיוזל-חצטוב.ברצינות,נמאס לי לחשוב על זה כבר אבל אני פשוט לא יכולה להתנתק מכך.
אני מרגישה שאני פשוט חייבת לספר על כך למישהו,אבל אני פשוט לא מסוגלת.אולי עדיף פשוט לנסות לשכוח מכך,להעמיד פנים שזה לא קרה?
במחשבות אלה אני יורדת למטה ורואה את איימי,רכונה על הספה. היא נראית ישנונית ועייפה.
"בוקר טוב,מתוקה," אני ניגשת אליה, "איך את מרגישה?"
"בסדר," היא עונה לי ומפהקת, "אמא,היום אני עוד פעם אבוא לסבתא מיראנדה ולסבא אמיל?"
"כנראה שכן,אבל זה עדיין לא בטוח." אני עונה לה.מיראנד ואמיל הם הוריו של רמוס ובין האנשים הכי נחמדים ואדיבים על פני כדור הארץ.אני חושבת שמגיל המעון,איימי לא הלכה בצורה סדירה למוסדות החינוך.בגן,זה עוד היה בסדר ופחות מורגש.אבל,עכשיו היא כבר בת שש וכשהתחילה לפספס בית-ספר,אז העניינים התחילו להסתבך.הלכנו לעירייה ונודע לנו שם שהיא הפסידה יותר מדי חומר ותתחיל ללמוד החל מהשנה הבאה.בינתיים,אני מלמדת אותה.למזלי,זו רק הכיתה הראשונה והחומר אינו קשה במיוחד.
הבעיה היא,שאיננו יכולים להשגיח עליה עכשיו כל הזמן,במיוחד כשרמוס עובד במשרה כה חשובה.בכל מקרה,הוריו של רמוס הציעו שהם ישגיחו עליה ושזה לא מהווה טרחה עבורם, להפך,הם שמחו.אך,אני עדיין לא מרגישה בנוח עם זה,שבמקום להתפנות לעיסוקיהם הם מטפלים בה.
לשמחתי הרבה,אימו של רמוס הייתה מורה,כך שהיא גם עוזרת לאיימי לשמור על שגרת לימודים תקינה,פחות או יותר.
להורים שלי אין כל-כך זמן לשמור על איימי והם גם לא יכולים.גם ככה לא נעים לי לבקש מהם לאחר העזרה הענקית עם הכסף להשתלת הכליה.
"את רעבה?" אני שואלת את איימי ומתנערת ממחשבותיי.
"כן," היא עונה לי, "מה יש לאכול?"
"מה את רוצה לאכול,חמודה שלי?" אני שואלת אותה.
"קורנפלקס עם חלב וגם שוקו." היא עונה לי בקולה הילדותי והדורש ומהפקת עוד פעם בעוצמה.
"אני כבר מכינה לך." אני אומרת לה וניגשת למטבח.אני גומרת להכין את הארוחה במהירות כאשר רמוס,בלא ששמתי לב מתגנב מאחוריי ומבהיל אותי.
"בוקר טוב,אהובה," הוא מגחך כשהוא רואה את התגובה שלי, "מה הכנת לי? קורנפלקס ושוקו,תודה,אני באמת מעריך את זה."
"זה לא בשבילך," אני עונה לו בחדות, "אתה תצטרך להסתפק במה שנשאר."
"או שאני יכול לשאול קצת מן הגבינה שלך." הוא מגחך.אני פשוט לא יכולה לעמוד בפניו וצוחקת איתו.בעקבות כך,מצב הרוח שלי מתחיל להשתפר ואני כמעט יכולה לשכוח ממה שגיליתי,כמעט.
"רמוס,איימי תבוא היום אל הוריך?" אני שואלת אותו.
"היום לא,מצטער.הם הודיעו לי שהם נוסעים לאירוע ולא יחזרו לפחות עד מחרתיים."
אני מהנהנת.אמנם זה קצת משבש את תוכניותיי,אך אני מבינה אותם לחלוטין,הם צריכים קצת זמן לעצמם.זמן שאני הרסתי להם אותו.
"איימי,הארוחה שלך מוכנה." אני קוראת אליה מקצה המטבח והיא ניגשת אלינו.מהרגע שהיא רואה את ארוחת הבוקר ה"מפוארת" שלה היא מתחילה לטרוף אותה.
"בתאבון,יפתי." רמוס אומר לה בשלווה.
"תודה,אבא." עונה לו איימי.היא כל-כך התרגלה עליו עד שהיא כבר קוראת לו אבא.זה משמח אותי.
"חמודה שלי," אני פונה אליה, "היום סבא וסבתא שלך אינם פה.את תלכי איתי לחנות הספרים."
נראה שהיא לא מתלהבת מזה במיוחד,אך אין לה ברירה אלא לבוא.וכך, שלושתנו יוצאים מן הבית-רמוס לעבודתו ואני ואיימי לחנות הספרים.
חנות הספרים הקטנה שלי נמצאת במרכז העיר,בין כל חנויות היוקרה המפוארות שמוכרות מותגים.אני שמחה שהחנות שלי שם,זו שמוכרת ספרים משומשים במחיר מציאה.לא אכפת לי מהמבטים של הגברות המהודרות מסביב.
אני מושיבה את איימי בבוסטר וחוגרת אותה,ולאחר מכן מתיישבת במושב הנהג,מתניעה ומתחילה לנהוג.לאחר פקקים מעצבנים במיוחד וכמה קללות לא נעימות שספגתי אנחנו מגיעות למרכז העיר.
אני מוציאה את איימי מהרכב ושתינו מתחילות ללכת בסמטאות.אני אוהבת ללכת בהן,לא רק בגלל שיש הרגשה שחדש וישן מתערבבים להם מסביב אלא בגלל שהיופי של הסמטאות הללו שאי אפשר לעמוד בפניו.
בכל מקרה,אני ואיימי הגענו במהירות לחנות הספרים שלי ופתחתי אותה בעזרת המפתח שהיה מונח בכיסי.
כמו תמיד,מדפי החנות מסודרים ומצוחצחים,כמו שאני אוהבת.אני מושיבה את איימי לידי,מאחורי הדלפק.
"מתוקה," אני אומרת לאיימי, "אני יודעת שאת לא כל-כך אוהבת להיות בחנות.אבל,בבקשה ממך,תתנהגי יפה."
"בסדר,אמא." היא עונה לי בקולה המעוצבן.למזלי,אני תמיד מקפידה לקחת לחנות כמה משחקים,על כל צרה שלא תבוא.לפחות היא תוכל להעסיק את עצמה בזמן שאני מטפלת בלקוחות הבאים לחנות.
במשך השעתיים הבאות,אני לא עמוסה במיוחד בלקוחות ואיימי עדיין משחקת.אני שוקלת לקחת אותה אולי לאיזה חנות או בית קפה,כדי שאוכל להרגיע אותה.
לפתע,נכנס מישהו לחנות ומסיח את דעתי.הוא נראה בתחילת שנות העשרים שלו,שיערו שחור קצוץ וכך גם עיניו.הוא לא נראה כמו לקוח טיפוסי,כי בדרך כלל הלקוחות הבאים לחנות הם מבוגרים המחפשים ספרים מילדותם.
"כן?" אני שואלת אותו כאשר הוא נעמד מול הדלפק, "אתה מחפש משהו?"
"למען האמת,כן.אני מחפש משהו," הבחור אומר במסתוריות, "אני מחפש עבודה."
"אני מצטערת,אבל כרגע אין לי צורך בעובדים פה.אבל יפה שחשבת לעבוד כאן." אני אומרת לו.אני לא אוהבת לדחות בקשות עבודה,מכיוון שהדבר תמיד גורם לי לנקיפות מצפון.
"את בטוחה?" הוא שואל אותי בגיחוך,כשהוא רואה כיצד אני מנסה להרגיע את איימי, "אני בטוח שקצת עזרה לא תזיק לך."
"אתה יודע מה," אני משנה לפתע את גישתי, "בסדר.אני אבדוק איך אתה עובד היום,ואם תצליח אז תוכל להמשיך לעבוד פה."
"זה נשמע כמו עסקה הוגנת לחלוטין." הבחור משיב.
"ועוד משהו,אני בדרך כלל לא נוטה להעסיק אנשים שאני לא יודעת איך קוראים להם,אז איך קוראים לך?" אני שואלת אותו.
"תומאס ברקלי," הוא עונה, "ולך?"
"ליאונרה וגמיסטר." אני משיבה.
"שם יפה מאוד." הוא אומר ומדגיש כל מילה ומילה.
"תודה," אני משיבה לו, "ועכשיו,תן לי להסביר לך איך הדברים מתנהלים פה."
וכך,אני מראה לו לאיזה ז'אנרים מחולקים הספרים ואיך מוצאים אותם במאגר במחשב.לאחר מכן,אני מראה לו קצת איך לעבוד עם הקופה,מכיוון שאני לא כל-כך סומכת עליו עדיין.
נראה שהוא מסתדר,ואני חושבת ברצינות באמת להעסיק אותו.חוץ מזה הוא סמכותי ומרשים,לפי מה שאני רואה ואני בטוחה שזה יעזור.
"זה בסדר שאנהל שיחה לרגע?" שואל אותי תומאס.
"כן,בטח." אני עונה לו.הוא יוצא מהחנות ומוציא את הפלאפון שלו מכיסו. הוא נראה לחוץ וזה בולט במידה ניכרת ואני שואלת את עצמי אם כדאי לי לשאול אותו אם הכל בסדר,אך עוצרת את עצמי.
* * * * * * *
"נו," נשמע הקול מעבר לפלאפון, "הצלחת?היא קיבלה אותך לעבודה?"
"כן,אני חושב…" מלמל תומאס בחשש.
"בלי אני חושב," אמר הקול בעקשנות, "כן או לא?"
"כן," מלמל תומאס, "היא קיבלה אותי."
"מצויין,תומאס," אמר הקול בנימה מחמיאה, "עכשיו,כל שנותר לך לעשות הוא לרכוש יותר ויותר את אמונה,ברור?"
"כן,המפקד."
"אני כבר אודיע לך באופן אישי מה יש לעשות אחר-כך," אמר הקול, "ובהצלחה בעבודה החדשה שלך."