פרק ה' לסיפור שהתחלתי לכתוב

פרק ה'-העניינים מתחילים להתחמם ולא לטובה
בעל רשת, 'קפה-אינטרנט' ישב על כיסאו,השעה הייתה שעת בין-ערביים מאוחרת ונראה היה שהרחובות שוממים ונידחים מאדם.הוא כבר התכוון לסגור את החנות כי להרוויח כסף,כנראה שלא יקרה היום.
לפתע,נכנסו לחנותו שני אנשים,שני גברים הנראו מאיימים במיוחד.הם לבשו מעילים שחורים והרכיבו משקפי שמש,אף על פי שהשמש כמעט ולא נראתה בשמים.טוב,הוא חשב לעצמו,לקוחות הם לקוחות,לא משנה מה השיגעונות שלהם.
"כן?" פנה אליהם ברגע שהחלו להסתובב בתוך החנות, "תרצו לשכור מחשב לגלישה למשך שעה,שעתיים?זה מגיע ביחד עם קפה ומאפה טובים."
שני הגברים נעצו בו מבטים קרים כקרח,שאילו יכלו להרוג,סביר להניח שהיה מוטל מת על הרצפה.למזלו,מבטים לא יכולים להרוג.
"לא?" הוא שאל אותם בתמיהה, "רק שתדעו,שאם תעשו פה מנוי חודשי, אז זה יעלה לכם רק כעשרים וחמישה דולרים.ויש הטבות לחברי מועדון."
שני הגברים הביטו אחד בשני והנהנו,לא היה לו מושג מה הם זוממים. ואז,לפתע,כאילו הם פועלים בתיאום אחד אחז בגרונו והצמיד אותו אליו ואילו השני הוציא את אקדחו.הוא הרגיש גוש של חרדה ופחד אוטם את ליבו.הוא תהה אם יחזור הביתה בסוף היום,בטח אשתו כבר מתחילה לדאוג לו.אולי היא הכינה את המאפה המיוחד שלה,זה שהוא כל-כך אוהב.
ושני ילדיו,אלה שכל-כך אהב.האם אלוהים כל-כך אכזר עד שהוא רוצה להשאיר את אשתו אלמנה ואת שני ילדיו יתומים?
"קחו את הכסף…" הוא חירחר, "המפתח לקופה נמצא ליד המחשב.קחו אותו ותעזבו אותי."
"אנחנו לא צריכים את הכסף שלך,שמוק זקן," אומר אחד הבחורים בלעג, "אנחנו פשוט צריכים לדעת מי השתמש במחשב 'E-24' שלך,ביום שלישי בתאריך 6.3.2015 בשעה שמונה בבוקר."
"אני לא יכול לתת לכם את הרשימה שלי," התלונן בעל החנות, "אתם יודעים טוב מאוד כמוני שזה נגד החוק.אלא אם כן באתם לכאן בצוו מיוחד, אבל אני לא חושב."
"שתוק,סבא'לה," אמר הגבר השני,הגבוה יותר, "אנחנו מכירים את הכללים.אני מציע לך שתיתן לנו את הרשימה עכשיו,ולא,טוב,יש לנו כל מיני דרכים לשכנע אנשים."
"לא,לא אתן לכם את הרשימה." אמר האיש נחרצות,למרות שעמד במצב של סכנת חיים הוא לא היה מוכן לוותר לביריונים האלה סתם כך.
"בסדר,סבא'לה," אומר הגבר הראשון, "אני מניח שאשתך לא תשמח לגלות שיש לה אורחים ועוד בשעה כזו," את המשפט האחרון אמר בגיחוך, "ומה בדבר הילדים שלך,אני בטוח שאחרי שנבקר אצלם הם כבר לא ירצו כל-כך לשחק כדורגל." שני הגברים מתחילים לצחוק צחוק גדול,מעורר אימה.
"תשאירו את המשפחה שלי מחוץ לעניין," אמר האיש בפחד, "בסדר, אביא לכם את הרשימה."
"טוב מאוד,סבא'לה," אומר הגבר השני,המחזיק באקדח, "נראה שהתחלת לחשוב בהיגיון."
בעל החנות,המפוחד לחלוטין חיטט במגירות עד שמצא את מבוקשו-רשימת הלקוחות המסודרת לפי תאריך,שעה ובאיזה מחשב נעשה שימוש.שני הגברים חטפו אותה מידיו בפראות והחלו להפוך את הדפים במהירות.לפי הבעת פניהם נראה שמצאו את מבוקשם והוא הניח שעכשיו משמצאו את מה שחיפשו,הם יניחו לו לנפשו,אילו רק ידע מה עתיד להתרחש.
"סבא'לה," פנה אליו הגבר הראשון, "מצאנו את מי שחיפשנו,נדמה לנו.מה אתה יודע על אדם ששמו גאורג פיאף?"
"גאורג…" מלמל האיש חלושות, "לא הרבה,למען האמת.הוא אחד מן הלקוחות הקבועים שלי,תמיד מחייך אליי כשהוא מגיע הנה.לפי מה שראיתי הוא מתמצא במחשבים ופעם אפילו עזר לי לתקן תקלה."
"לא דברים מעיין אלה," אמר לו היאש הראשון, "כתובת,גיל.אתה יודע, סבא'לה."
"אני לא מוכן," אמר האיש בחוזקה, "אתם לא יכולים להכריח אותי למסור כתובת של אדם,זה לא עניינכם."
"בסדר,אנחנו לא לוחצים עליך," אמר האיש השני, "קדימה,בוא.תזכיר לי רק," הוא פונה אל בעל החנות, "איזה סוגי פרחים אשתך אוהבת?לא, בעצם נזכרתי,היא אוהבת פרגים.מה אתה אומר,קלאודיו,נקנה לאשתו כמה פרגים?" ואת דבריו האחרונים אומר במעיין גיחוך.
"בסדר," אומר האיש כנכנע, "הוא גר ברחוב ברנרד לו מונטגומרי,מ"ס 36.ואם מותר לי לדעת,למה אתם צריכים את המידע הזה עליו?"
שני הגברים פשוט הסתכלו אחד בשני וגיחכו,אחד מהם אמר:"אם אתה כבר רוצה לדעת,סבא'לה,הוא פרץ למחשב של הבוס שלנו ואנחנו מאוד לא אוהבים את זה.הוא יכל לגרום להתמוטטות החברה כולה.בכל מקרה, תודה על המידע ועכשיו אנחנו נלך."
"פיו…" התנשף האיש לעצמו,לפחות הוא לא מת,לפחות יוכל לראות את אור היום,לפחות הוא לא מת.
"תמסור ד"ש לאשתך," אמר הגבר השני, "ותזכור,אם יתברר לנו שאמרת משהו על מה שהתרחש כאן,אנחנו נחזור.נבקר בבית שלך.לא היית רוצה שזה יקרה,נכון?"
בעל החנות נרעד מהמחשבה שהם יבואו לביתו,ויעוללו מה שיעוללו.הוא פשוט הודה לאלוהים שזה עבר פחות או יותר בשלום.שעוד יזכה לראות את אשתו וילדיו.
"פי חתום.אני מבטיח לא להגיד דבר." אמר האיש בחשש.
"טוב מאוד,סבא'לה,טוב מאוד," אמרו שני הגברים ביחד, "ועכשיו,יש לנו דברים לעשות.אז אנחנו נצא מכאן."
"כן," אמר הגבר הראשון, "כשאני חושב על זה,החנות הזו זקוקה לשיפוץ רציני,הלא כך,סבא'לה?"
"לא אמרתם שאתם הולכים?" מלמל האיש,הוא לא הבין מה הם רוצים ממנו עכשיו.הוא כבר נתן להם את כל המידע שביקשו.
"הולכים,הולכים,סבא'לה," אמר הגבר השני, "תירגע.אתה יודע מה זה לצחוק עם מישהו?"
"כו,כן,בטח שאני יודע." אמר האיש וצחק צחוק מזוייף,רק בכדי להרגיע את לבו,שנדמה שהלם כמו מטורף בחזהו.
"טוב,אם כך,להתראות,סבא'לה." אמרו שני האנשים בו זמנית ופנו לצאת מן החנות.הוא כבר היה יכול להרשות לעצמו לנשום לרווחה.כשהגבר השני כיוון אליו את האקדח,הרגיש שכל חייו עוברים לנגד עיניו,הוא שרד,הוא שרד.תחושה עילאית התפשטה במוחו.
ואז,כשהוא כבר הרגיש פחות או יותר בטוח וכבר החל לשרוק לעצמו,הוא החל להרגיש כאב בחזהו.הוא פנה להתבונן למטה וראה חור אדום פעור במקום שבו היה ליבו.קיטונות של דם החלו לזרום.מרוב ההפתעה הוא החל להשמיע קולות ואז נפל פרקדן על הרצפה,בעת שהוא אוחז בחזהו.
מחוץ לחנות,עמדו שני האנשים וצפו. "קליעה טובה,פטריק." אמר קלאודיו לפטריק.
"תודה," השיב לו פטריק, "ואני כבר חשבתי שאני הולך להחמיץ."
"אתה יודע שאחנו אף פעם לא מחמיצים." אמר לו קלאודיו בגיחוך.
"חבל שעשינו את זה," נתקף לפתע פטריק ייסורי מצפון, "הוא לא נראה לי מסוכן.סבא'לה כזה,אתה יודע."
"הוא ידע יותר מדי," אמר לו קלאודיו בניסיון להרגיעו, "לא הייתה לנו ברירה אלא לחסל אותו."
וכך,שני הגברים פנו בהמשך הרחוב השומם מאנשים,בשעה שעיניהם מועדות לרחוב ברנרד לו מונטגומרי מ"ס 36.