פרק ו' לסיפור שהתחלתי לכתוב-חלק ב'

בסופו של דבר,אני נאלצת ללכת בעל כורחי.באמת שהייתי רוצה להישאר כאן,ביחד עם גיאורג,כי אני כל-כך מפחדת להשאיר אותו לבד.הוא נראה כל-כך שבור והרוס מעוצמת הידיעה.אני לא יכולה להאשים אותו,מכיוון שאני מרגישה שזו אשמתי.לא,בעצם,אני יודעת בוודאות שזו אשמתי. הלוואי,אני חושבת לעצמי,שלא הייתי מגלה מה מיוזל-חצטוב באמת מעולל.ועכשיו,באשמתי,בן אדם נרצח,מת.אשתו תישאר אלמנה וילדיו יתומים והכל באשמתי,כן.אני בן אדם רע ואגואיסט,מכיוון שלא הייתי צריכה לשכנע את גיאורג לפרוץ לאתר החברה.לפעמים עדיף להישאר בחוסר ידיעה מאשר לגלות את האמת הכואבת.
"מון שרי," פונה אליי גיאורג, "את נראית מוטרדת יותר ממני,אף על-פי שזה אני שפרצו לו לבית.אני שמח על כך שלפחות לא הבאתי את ולדימיר לכאן." את המשפט האחרון הוא ממלמל לעצמו ואני מניחה שהוא אחד מהידידים ההומוסקסואלים שלו.
"פשוט," אני אומרת ולפתע מתחילה למרר בבכי, "זה באשמתי.ואל תגיד שלא,כי אני יודעת שזה נכון.לעזאזל."
"אל תבכי," הוא מעודד אותי, "אולי הם יעזבו אותנו בשקט.אולי הם חושבים שכל הקבצים נמחקו."
"זה בגללי," אני לא נותנת לו לשכנע אותי, "אם לא הייתי משכנעת אותך לפרוץ לאתר החברה ואז פיטר מרטינו הזה לא היה נרצח.הם בוודאי חיפשו אצלו נתונים עליך,וכשלא מצאו אותם,בוודאי ירו בו.והכל מוביל אליי."
"אסז!*" מתעצבן גיאורג, "אני רוצה להבהיר לך שזה לא באשמתך."
"בכל מקרה," אני אומרת לעצמי, "אני צריכה ללכת.אני לא יכולה להתחמק מהעבודה בחנות הספרים."
"מחשבה נכונה," הוא אומר ומחייך, "אני מעדיף שתלכי לעבוד מאשר שתשקעי פה בדיכאון.אל תדאגי לי," הוא אומר כשהוא מבחין בהיסוס שלי, "אני אסתדר.אתקשר אלייך בסביבות חמש אחר הצהריים."
אני מהנהנת,ולפני שאתחרט יוצאת מהדירה במהירות.אני עוד מספיקה להיפרד מגיאורג בזריזות ואז יוצאת לאוויר הפתוח,לאחר הירידה במדרגות.האוויר הפתוח והקפוא מעיף את שערי לאחור ואני מצטערת על כך שלא אספתי אותו.אני רואה בפלאפון שיש לי כמה שיחות שלא נענו מרמוס,הוא בוודאי דואג לי,תוהה מה קרה.כרגע,אין לי כוח לדבר עם אנשים,אפילו לא עם רמוס ולכן אני מכבה את הפלאפון בינתיים.להיות מנותקת קצת מן העולם,זה בדיוק הדבר שלו אני הכי זקוקה עכשיו.אני עולה על האוטובוס שמגיע למרכז העיר ומשתדלת להקשיב כמה שפחות לרדיו,שמוגבר בייתר שאת.אך,ללא הצלחה.נראה שכל החדשות הבוקר נוראיות במיוחד,ומלבד הרצח של פיטר מרטינו,מדובר על שתי גופות לא מזווהת שהתגלו בנהר הבוקר.אני מזדעזעת למשמע החדשות ומנסה לכסות את אוזניי.פעם,כשהייתי יותר צעירה ותמימה.לעזאזל,אני חושבת לעצמי,אני מדברת כמו זקנה בת שבעים,בכל מקרה,כשהייתי צעירה יותר וכאשר עדיין עבדתי כעיתונאית,חשבתי שצריך שיהיה עיתון שמיועד רק לחדשות טובות,אפילו אם זה הדבר הכי נדוש בעולם.לצערי,אני לא חושבת שמנהל העיתון היה מאשר את זה,מכיוון שהעיתון ההוא,אם באמת היה יוצא אל הפועל היה מכיל בקושי חמישה עמודים.זה הדבר העצוב בעניין,שעיתון שמכיל רצח וזוועות ואונס מכיל לפחות ארבעים עמדים ויותר.חבל,שאין יום כזה,ללא הרוע האנושי שתמיד מתגלה.
לאחר פקקים מרובים והתלוננויות רבות מצד הנוסעים,האטובוס מגיע לתחנה שלי ואני מפלסת את דרכי בין האנשים ויורדת במהירות.אני רצה ככל שאני יכולה לחנות שלי,שנמצאת במרחק שלי כרבע שעה ואפילו יותר מן התחנה.כמעט ומעדתי ובדרך,אך הצלחתי לייצב את עצמי.בסופו של דבר,אני מגיעה לחנות הסגורה,הנראית אפלולית ומאיימת ביום הקודר והאפור הזה.ליד פתח החנות,יושב לו בחור,שבתחילה אינני מזהה,אך לאחר הסתכלות מרובה מזהה את תומאס ברקלי,הבחור שחיפש אצלי עבודה.למען האמת,חשבתי שהוא סתם מנסה לעבוד עליי ולא לוקח את זה ברצינות.מסתבר שטעיתי.
"שלום לגברת המאחרת." אומר לי תומאס ברגע שהוא מבחין בי ומגחך.
"תומאס,תקשיב," אני אומרת לו בצרידות, "קרה משהו.אין לי מצב רוח לבדיחות."
"הו,אני מצטער," הוא אומר ונראה עצוב, "בסך הכל חיכיתי לך בכדי שאוכל להיכנס לחנות."
"אתה מתכוון ברצינות לעבוד כאן?" אני שואלת אותו,חשדנית מטבעי, "קרה כמה פעמים שניסו לעבוד עליי."
"אני מתכוון ברצינות,גברת ליאונרה וגמיסטר." הוא עונה לי.
"אל תקרא לי גברת," אני אומרת ומגחכת, "אני מרגשיה כמו זקנה בת שמונים."
"את לא צריכה להגזים," הוא אומר ומחייך.לובן שיניו בולט, "מקסימום שבעים."
"תודה רבה,באמת." אני אומרת לו ברוגז משועשע ופותחת את החנות בעזרת המפתח.נראה שתומאס חש בנינוחות בחנות הספרים ומתחיל לעבוד.הוא ממיין את הספרים,פותח ארגזים,מנקה.עושה כל מה שעובד מסור צריך לעשות.אני עוזרת לו ולפעמים,הוא מנסה להצחיק אותי עד שאני כמעט יכולה לשכוח מליל השימורים שעבר עליי,טוב,אני אדם של כמעט.אפילו הציונים שלי במבחנים,היו כמעט טובים.
אני מחליטה להפתיע את תומאס ויוצאת לבית הקפה הסמוך,קונה לשנינו קפה פלוס כריך.אני לא יודעת איזה סוג כריך הוא אוהב,אבל בינתיים הוא יאלץ להסתפק בכריך סלמון.הוא נראה מופתע כאשר אני חוזרת מבית הקפה,אך במהרה מתפשט על פניו חיוך רחב שאי אפשר לעמוד בפניו. "מצטערת," אני אומרת לו כשאני רואה שהוא מעקם את פיו כשהוא רואה את כריך הסלמון, "בפעם הבאה,תבחר בעצמך את הכריך."
"בסדר," הוא אומר לי, "זה לא כזה נורא.אבל תודה על הארוחה בכל מקרה."
השהות בחברתו כל-כך נעימה לי,עד כדי-כך שהזכרונות מאיימים להתפרץ כמו רעם ביום בהיר.אני לא אוהבת לבכות,ובדרך כלל מנסה להסתיר את הדמעות.אך,הפעם,ללא הצלחה.כל מה שאני עוברת בזמן האחרון הוא נורא מדי,לא הוגן.
"גברת ליאונרה," פונה אליי תומאס כשהוא מבחין שאני מתחילה לבכות, "זה קשור למה שקרה הבוקר?את יכולה לספר לי,אני יכול להיות כתף תומכת."
"אני בטוחה בכך,תומאס,אבל אתה פשוט לא תבין," אני ענוה לו בבכי, "ואמרתי לך כבר אלף פעמים לא לקרוא לי גברת."
"נסי אותי." הוא אומר וטופח על כתפיי.לשנייה,נראות הפנים שלו כזוממות משהו,אך אני מרגיעה את עצמי באומר שאני כנראה מדמיינת.
"טוב," אני אומרת לו בלחש, "אדם נרצח בגלל מעשה מטומטם שלי.זה מספיק טוב?"
"אני בטוח שהמעשה לא היה מטומטם,אם זו את," הוא אומר, "את לא אשמה ברצח שלו,למרות שאני לא יודע על מה מדובר.את פשוט אדם טוב מדי,גברת ליאונרה,אף על פי שאני מכיר אותך רק כמה ימים."
"זהו,בדיוק,אמרת שאתה מכיר אותי כמה ימים," אני מנסה לסתור אותו, "אבל,אתה לא מכיר אותי באמת.גיליתי משהו נורא,ולא סיפרתי על כך לאף אחד,אפילו לא לבעלי,שהעניין גם נוגע אליו."
"לדעתי,את צריכה לספר לו," אומר לי תומאס, "לא טוב להחזיק דברים בבטן,אחרת זה הולך ונאגר ולבסוף מתפרץ.אני לא רוצה לחטט,אבל," הוא אומר בסקרנות, "אבל מה בדיוק קרה?את יכולה לספר לי,זה בסדר."
"אני לא יכולה," אני אומרת והדמעות זולגות וזולגות, "המשהו הזה…אני לא רוצה לסבך אותך."
"הסתבכת במשהו?" הוא שואל,מחטט עוד ועוד, "עולם תחתון?חובות? אני לא שופט אותך,ואם תרצי,אוכל אפילו לעזור איכשהו."
"לא," אני עונה לו, "הסתבכתי במשהו הרבה יותר רציני.אתה לא צריך לדעת.אני פשוט לא יודעת איך אחלץ מהתסבוכת הזאת עכשיו."
"טוב," הוא אומר לי ונימת קולו נשמעת אחרת, "אם תרצי לספר לי,אני כאן.אני רק מקווה בשבילך,שתעשי את הצעד הנכון." את המילים האחרונות הוא אומר בנימה,שאני לא מצליחה להבין את פשרה.מעיין איום סמוי.הוא חוזר לסידור המדפים.יש לי דחף פתאומי לקרוא לו,לספר לו.אני חשה רצון עז שינחם אותי,שיבין אותי.שיסביר לי בדיוק מה לעשות. אך,מצד שני אני מפחדת.אני לא רוצה לחשוף אותו לעולם הזוועתי שגיליתי בקבצים.ליבי רועד מפחד,כל שגרת יומי מתערערת.עד לסיום היום,אני לא מדברת איתו על הנושא.עיניו מתחננות שאספר,אך אני בשתיקתי.וכך,אני פונה לסגור את החנות כשהוא מלפניי.
"תומאס,חכה," אני מפצירה בו כשהוא מתכונן ללכת,הוא עוצר באחת ומתבונן בי, "אני…אני…תודה על העזרה."
"אני תמיד שמח לעזור לך," הוא אומר ונראה מאוכזב, "להתראות,גברת ליאונרה." הוא אומר ופונה ללכת בעוד אני נשארת לבדי.אני לוקחת את האטובוס הראשון שמגיע,לא מסתכלת אפילו אם הוא מגיע אל רחובי. למזלי,ובהחלט היה לי חסר כזה,הוא עוצר קרוב מאוד למקום שבו אני גרה.בזמן הנסיעה,אני תוהה שוב ושוב על שיחתי עם תומאס.היה משהו מוזר בהתנהגות שלו,אני חושבת לעצמי,הוא לא הביע רק סקרנות ורוצון לעזור,אלא מעיין אמירה שהסתבכתי בגדול עם כוחות גדולים ממני.כאילו הוא יודע על מה מדובר,אבל בוחר ללעוג לי,אולי להזהיר אותי. לפחות, הגעתי להחלטה.אני חייבת לסר על כך לרמוס,הוא צריך לדעת.אולי תומאס צדק כשאמר שאני לא צריכה לשמור דברים בבטן.
אני יורדת מהאטובוס כשהוא מגיע לתחנה שלי,והגשם מוטח בפניי.מזג האוויר הפכפכך כל-כך עכשיו.רק לפני ככמה שבועות,היה חום בלתי נסבל ועכשיו גשם זלעפות.לפחות מזג האוויר מתאים למצב הרוח שלי,אני חושבת לעצמי בגיחוך.האורות בבית דלוקים,ואני מניחה שגם רמוס וגם איימי בבית.אני מדליקה את הפאלפון שלי ורואה כמה שיחות שאינן נענו מגיאורג,לעזאזל,אני חושבת לעצמי,שכחתי בכלל מזה שהוא אמור להתקשר אליי.אתקשר אליו מאוחר יותר,אני חושבת לעצמי ותוחבת את הפלאפון לתוך כיסי והולכת עוד כחמש דקות,לכיוון ביתי.הדלת כבר פתוחה ורמוס מחבק אותי בהיכנסי.הוא נראה מודאג ודורש לדעת מה קרה עם גיאורג.לפני שהוא מספיק לסיים את משפטו,אני אומרת לו דבר אחד,גורלי,שיכריע את גורל שנינו.
"רמוס,אני צריכה לספר לך משהו חשוב."